במאמרו מ־1961, מגדיר רולאן בארת׳ את משמעות התכשיטים על פי התכונות היסודיות הגלומות בחומריהם והשפעתם על התפתחות התרבות. היהלום ״שעבר תופת״, דומם ואינרטי, מסמל את עולם ההבלים, הפיתויים והזהב - חומר אינטלקטואלי, אף שמקורו בבטן האדמה, המסוגל לנכס את כל הסחורות והסגולות, החיים והעולם. בארת׳ מתאר כיצד סימלו תכשיטים בתחילה כוח עצום ונענדו בעיקר על ידי גברים. רק מאוחר יותר עברה ענידת תכשיטים לנשים כמייצגות את כוח בעליהן, להפגנת עושרם (סוציולוגים מסוימים משתמשים בתהליך זה כדי להסביר את מקור האופנה). תפיסות אלה נעלמו כמעט לחלוטין במאה ה־20. ההיבטים הדתיים פחתו והמיתולוגיה השתנתה. בדומה לאישה שעל פי בארת׳ ״הצטרפה מחדש אל המין האנושי״, גם אבני החן הפכו למעוקרות והתכשיטים ל״חילוניים" ועשויים לא רק מאבני חן וזהב אלא גם מחומרים פשוטים. יתרה מכך, תכשיטים אינם ניתנים עוד רק כפרס, אלא הם "משוחררים", רב־תכליתיים ודמוקרטיים. עם זאת, על מנת לשמור על בידול, שיתרום ליוקרתם וקסמם בשוק, נותר צורך באפליה וזו הגיעה בדמות "הטעם הטוב״, דיסקרטי ומפוכח, הגלוי רק ל״אלה שיודעים״. בחלק האחרון של מאמרו בוחן בארת׳ את מקומו של התכשיט במערכת האופנה. לדידו, כשהתכשיט הופך לחלק מבגד, ואינו מתפקד כפרט עצמאי אלא רק כחלק ממכלול, הוא מפסיק לתפקד כתכשיט והופך ל״כמעט כלום״. עם זאת, התכשיט ״המשוחרר״, המתפקד כפרט עצמאי, הופך להיות אובייקט יחיד, אנאלוגי לחומרים בראשיתיים, מאגי ובלתי תלוי. במצב זה שולט התכשיט בבגדים, לא משום שהוא יקר, אלא משום שהוא ממלא תפקיד מכריע בהפיכתם לבעלי משמעות.
Barthes, Roland. “From Gemstones to Jewelry”, translated by Andy Stafford. In The Language of Fashion, edited by Michael Carter. London and New York : Bloomsbury, 2013 (first published 1961), 54-59.