בפרק זה בספרם Jewelry of Our Time סוקרים דראט ודורמר נקודות מרכזיות בהתפתחות תכשיטי אמנות עכשוויים דרך היחס לגוף. הם פותחים בתצלום מאת המעצב ההולנדי חיס באקר (Bakker) בו מונצח על הזרוע סימן בר־חלוף שנותר על הגוף בעקבות מגע הדוק מדי של תכשיט שכבר הוסר. מבחינתם מייצגת עבודה זו אצל רבים מיוצרי התכשיטים את התפיסה כי הגוף הוא ״אובייקט דומם״, פֶּסל שעליו עשויה יצירתם לעבוד, עד לחפיפה כמעט מוחלטת בין מטרות התכשיט לבין היצירה הצילומית המציגה אותו, כך ששניהם הופכים לווירטואליים ומופשטים. לטענתם, הגוף הפך לפלטפורמה לניסויים, לרקע מוזיאלי לתערוכת אמנות, לטבע דומם. הוא מקוטע, מתמכר להפשטה ולביטול ההבדל בין תכשיט ללבוש, והוא נושא את התכשיט כתותבת. זאת, למרות שהגוף ממשי ו”תכשיט” משמעו יצירה שניתן לענוד. לכן לתפיסתם, יש להתחשב גם בהיבטים הפונקציונליים של התכשיט כמו אופי הסוגר, משקל התכשיט, עמידותו, והתאמתם של אלה לפסיכולוגיה ו/או להרגלי הלבוש של המשתמשים.
דראט ודורמר סוקרים עבודות של יוצרות ויוצרים מהעשורים האחרונים ובוחנים את הרקע האקדמי והמקצועי שלהם ואת תהליכי עבודתם.ן. הם מציעים הגדרה למושג "תכשיט" ותוהים על הגבולות בין תחום התכשיטנות לבין עיצוב, ועוד, בגבולות בין קישוט למלאכה, ובתפקיד הדיון בין היוצרים עצמם ובינם לבין הקהל והמבקרים.
Drutt, Helen and Peter Dromer. “The Body and Jewelry.” Jewelry of Our Time: Art, Ornament and Obsession. London: Thames & Hudson, 1995, 105-160.