במאמרה מציגה יעל גילעת את פעילותה של מחלקת הצורפות במשכית - חברה לטיפוח תעסוקת־בית בע"מ, שהוקמה ב־1954 ביוזמת רות דיין. משכית הייתה אחד המפעלים שאפיינו את בניין האומה ואת "המצאת" התרבות החומרית והחזותית הישראלית. היחסים בין לאום, אתניות, מגדר ומעמד היו כרוכים בפרקטיקות שעמדו מאחורי עיצוב מוצרי משכית וייצורם. בדומה לפרויקטים אחרים ברחבי העולם, הייתה משכית מעין הטרוטופיה, מרחב מדומיין של ניהול מוצרים ואנשים שייצרו את החפצים במרחבי התעסוקה הביתית. כך היצרנים, האומנים, האורגות, הרוקמות והקולעות נותרו לרוב בשולי החברה, ואילו המוצרים שייצרו יובאו לשדרה הראשית על ידי הסוכנים. הזיקה בין פרקטיקות למרחבי הייצור עומדת במרכז הדיון המתחקה אחר פעילותה של משכית בשדה התרבות בארץ, ומתמקד באקורד הסיום של המחלקה לצורפות של החברה. בחינת תולדות המחלקה במשכית כמודל תרבותי ויצרני, בעל מעמד מיתי בתחום האומנויות בישראל, עשויה לשקף את התהליכים שאִפיינו את שדה הצורפות, ובו־בזמן לשמש ראי המשקף את משכית עצמה מנקודת מבט חדשה.
גילעת, יעל. "אבן הבוחן - פרקטיקות חברתיות, מרחבי ייצור ועיצוב תכשיטים במחלקת הצורפות במשכית." בתוך: מחשבות על קראפט. עריכה: אורי ברטל, ראובן זהבי, ערן ארליך. ירושלים: בצלאל, 2015, 224 -257.