מאמר איקוני זה מציב את הצילום, ואחריו את הקולנוע, כחלק מהיסטוריה פסיכולוגית של האמנויות כולן. באזין מתאר את האמנות הפלסטית במהלך ההיסטוריה האנושית כבעלת פונקציה מאגית שמטרתה לשַמֵּר את המתים ¬- תחילה באמצעות טקסים פולחניים, ולאחר מכן על ידי שימור הזיכרון באמצעות הדיוקן המצויר. הציור, לטענת באזין, תמיד ניסה לאזן בין הייצוג הריאליסטי ביותר לתוכן הסימבולי/רוחני/אסתטי שלו. לטענתו, מן הרגע שהומצא הצילום, שוחררו האמנויות האחרות מתפקיד השימור ויכלו להקדיש את כל־כולן להיבטים נוספים. הקולנוע, לדבריו, מסוגל לא רק לשמֵר את הדימוי המציאותי בזמן, אלא גם את משך הזמן עצמו. עם זאת, באזין אינו מאמין שעצירת הזמן הינה התכלית היחידה של הקולנוע ולכן הוא מסיים את המאמר באמירה המפורסמת: "מצד שני, כמובן, הקולנוע הוא גם שפה," המציעה אפשרות חשיבה אחרת על אודות אמנות הקולנוע.
באזין, אנדרה."הוויתה של הדמות המצולמת." עולם בדים. עריכה: הלגה קלר. תל אביב: ספריית אופקים, עם עובד, 1975, 249-355.