במאמר יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני, במקור מ-1935, מבקש ולטר בנימין להבין כיצד יכולה האמנות לספק לא רק חוויה אסתטית אלא גם חוויה חברתית-פוליטית שתעורר תודעה חדשה אל מול התפשטות הפאשיזם. נקודת המוצא המרקסיסטית של המאמר היא ששינוי באמצעי הייצור של דימויים, כגון המצאת הצילום, משנה בהכרח את תפיסת האמנות כחלק ממבנה־העל החברתי. המצלמה והקולנוע, דרך המבנה הטכני שלהם, משנים את מערך הייצור והקליטה של יצירת האמנות ומייצרים אמנות מסוג חדש - "אמנות נטולת הילה" שבה טמונות אמנם סכנות, אך גם פוטנציאל שעשוי לעורר בצופים תודעה מהפכנית חדשה. הסכנה שמולה אנו ניצבים נוכח אובדן ההילה היא שהאמנות עלולה להפוך למגויסת, לעשות "אסתטיזציה של הפוליטי", לפאר את יפי המלחמה, ליצור לה מונומנטים ולהגיע למצב בו האנושות "מסוגלת לחוות את השמדתה היא כהנאה אסתטית מהמעלה הראשונה". אסתטיזציה שכזו נועדה להרדים את התודעה ולגרום להמון לשתף פעולה עם אלו שמדכאים אותו. הפתרון שבנימין מציע הוא "פוליטיזציה של האסתטי". כלומר, שימוש באמנות כדי לעורר את החושים של הצופים. המאמר הקדים את זמנו והפך, שנים לאחר כתיבתו, לקאנוני. יחד עם זאת, הוא משקף את תקופתו הוא, שכן נכתב בידי יהודי גולֶה, בעקבות ניצחון המפלגה הנאצית בגרמניה והתפשטות הפאשיזם באירופה.
בנימין, ולטר. "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני." בתוך: מבחר כתבים, כרך ב': הרהורים. תרגום: דוד זינגר. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2008, 155- 176.