במאמר זה מערער בורדייה על מוסכמות הנוגעות לאופן בו סוציולוגיה ואמנות מתקשרות זו לזו, ביניהן זו שלפיה האמנות טהורה ומקודשת ואילו הסוציולוגיה אינה יכולה לעסוק בהיבט של היצירה אלא רק בצריכה שלה. בורדייה טוען כי אי־אפשר לעסוק בייצור מבלי לעסוק הן ביוצרים והן בצרכנים. לפי מוסכמה אחרת, הסוציולוגיה עושה רדוקציה לאמנות על כל מורכבויותיה. הוא מבין מאין ביקורת זו מגיעה וכיצד אופני ההתנהלות של הסוציולוגים מאששים אותה, אך חושב שהמענה לכך אינו נסיגה חזרה לעיסוק פנימי באמנות בלבד. לאמנות כשדה, על פי בורדייה, אוטונומיה יחסית בלבד, שהתכונְנה בתנאים היסטוריים מסוימים. על הסוציולוגיה להתבונן על מכלול היחסים בין אמנים, ובין האמן לבין יתר הסוכנים הלוקחים חלק בקביעת ערכה החברתי של היצירה וייצורה. היא צריכה להקדיש את מאמציה לשדה הייצור התרבותי (לא לאמן יחיד או לקבוצת אמנים) וליחס בינו לבין שדה הצרכנים. היצירה, בניסוח זה, היא המפגש בין הביטוס חברתי לבין עמדה מסוימת. הסובייקט של האמנות הוא המפגש בין שדה ייצור לבין הביטוס שמעוצב בנסיבות חברתיות ספציפיות. בין השדה האמנותי לשדה הצרכנים (אותו מגדיר בורדייה כמעמד השליט) יש הומולוגיה, הלימה שאינה תוצר של ניסיון מודע. בכל תקופה נכנסות עמדות ותופעות חדשות לשדה על דרך היחסים והניגוד ביניהן לבין העמדות קיימות בו. רק בהתבוננות רחבה כזו המתייחסת לשדה האמנות, הן כאתר ייצורו של פטיש והן כאתר בו משוקעת ההיסטוריה, ניתן להבין את מקור כוחו של האמן לשקע אובייקטים במשמעות ולהבין את האופן בו שדה האמנות מייצר אמן ככזה.
בורדייה, פייר. "אבל מי יצר את ה'יוצרים?" תרגום: ניצה בן־ארי. בתוך: שאלות בסוציולוגיה. תל אביב: רסלינג, 2005, 193-205.