במאמר זה מ־1935 טוען בנימין כי השעתוק הטכני, שהיה קיים מאז ומעולם באשר ליצירות אמנות והגיע לשיאו הטכנולוגי בתחילת המאה ה־20 (בין היתר עם התפתחות הצילום והקולנוע), מוביל להידלדלות ההילה של יצירת האמנות, של הנוכחות החד־פעמית שלה ב"כאן ועכשיו", של האותנטיות שלה ושל היותה עדות היסטורית. השעתוק אינו מאפשר רק לשנות דברים כפי שהם נראים במקור, אלא גם להפיץ את יצירת האמנות באופנים חדשים ולמקומות חדשים. היצירה המשועתקת מאבדת את המסורת שלה ואת ערכה הפולחני באופן שהולם את עליית תרבות ההמונים של זמננו, המבקשת להפוך את החד־פעמי לנגיש ואת הכול לבן־זמננו. מרגע שיצירת האמנות משתחררת מן הערך הפולחני שלה, הערך התצוגתי שלה עולה ומהותה משתנָה. היא הופכת להיות מבוססת, במקום זאת, על פוליטיקה. דרך הדיון בתיאטרון לעומת הקולנוע, ממחיש בנימין כיצד נוצר ניכור נוכח המִכשור הטכנולוגי, וכיצד המוקד הופך להיות קהל הצרכנים, השוק. כך משתנים יחסם של ההמונים לאמנות, אופן ההתקבלות של יצירת האמנות ואופן מציאת העניין שלהם בה. לבסוף, בנימין מציע ניסוח ליחס בין אסתטיקה לפוליטיקה בזמנו הוא. את היווצרות ההמונים הוא קושר בפרולטריזציה של האנושות. הפאשיזם מבקש אמנם לתת להמונים להתבטא, אך גם לשמור על יחסי הכוח והקניין, וזאת באמצעות אסתטיזציה של הפוליטיקה, ששיאה הוא ההלל ליופיין של המלחמה והאלימות. האנושות, אומר בנימין, מתבוננת בהשמדתה שלה בהנאה אסתטית. התשובה הקומוניסטית לכך היא הפיכת היוצרות: פוליטיזציה של האמנות.
בנימין, ולטר. "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני." בתוך: מבחר כתבים, כרך ב: הרהורים. תרגום: דוד זינגר. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1996, 158-176.