בספר זה מ־1978 טוען סעיד כי מושג ה"אוריינט" הוא הבנייה מערבית בעיקרה. לפיו, נקודת המבט האוריינטליסטית מבנה את האוריינט כצורת שיח ומגדירה את אירופה והמערב כניגוד של האוריינט. האוריינטליזם מתקיים כמסורת אקדמית ומחקרית; כסגנון מחשבה שבבסיסו עומדת הנחת ההבדל בין המערב למזרח ולבסוף, כמוסד המבקש לשלוט באוריינט, ללמוד אותו, לארגנו ולהפעיל עליו סמכות (בהמשך לפוקו, זהו שיח המבקש לפקח). כמפעל, כהכרה או כשיח, האוריינטליזם כולל צורות שיחניות, מערכות ומוסדות, רשתות אינטרסים ומחקרים ונמצא ביחסי גומלין עם מוסדות וכוחות כלכליים, פוליטיים, מוסריים וחברתיים. ידו של האוריינטליזם בכל שדה ידע מערבי: אנתרופולוגיה, מוזיאולוגיה, בלשנות, ביולוגיה, מחקר היסטורי ואחרים. סעיד אינו מבקש לחקור את הקשר בין ההבניות החברתיות של האוריינט לבין המציאויות באזורים המוגדרים כ"מזרח", אלא לחשוף את מבני ההגמוניה שהובילו להבנייה ואשר מקיימים אותה, ולהשתמש באוריינטליזם דווקא כדי ללמוד מתוכו על המערב. לצורך כך, סעיד משתמש בהבחנתו של גראמשי (Gramsci) בין חברה פוליטית, המבוססת על מנגנוני שליטה, לבין חברה אזרחית המבוססת על הסכמה וולונטרית ועל הגמוניה תרבותית. במקרה האירופאי, ההגמוניה התרבותית מבוססת על התפיסה שזהות אירופאית עליונה על אחרות ולכן היא מכוננת, במידה רבה, על ידי קיומו של האוריינטליזם שבתורו, תלוי בה. סעיד עוסק בהבחנה הנדרשת מהאקדמיה בין ידע טהור לידע פוליטי. הוא מצביע על כך שהתביעה לאַ־פוליטיוּת מטשטשת את נסיבות ההיווצרות הפוליטית של הידע, את האינטרסים הכרוכים בו ואת העובדה שהאדם המערבי ניגש לאוריינט כבן למעצמה אימפריאלית. סעיד חושף את האופן בו השדה התרבותי התעלם מהאימפריאליזם שהשפיע עליו, ומערער את מושג הסמכות של הידע. כמתודולוגיה, סעיד מנתח רק חלק מן המארג האוריינטליסטי הרחב, ומצמצם את הארכיון האינסופי של ידע אירופאי על האוריינט לטקסטים מנקודת מבט בריטית, צרפתית ואמריקאית על אודות הערבים והאיסלאם, כאשר השתיים הראשונות מהוות את שתי הרשתות הקולוניאליות האדירות עליהן נסמכת השלישית.
סעיד, אדוארד. "מבוא." אוריינטליזם. תרגום: עתליה זילבר. תל אביב: עם עובד, 2000, 11-32.