במאמר זה מגדיר פאנופסקי שני אופני ניתוח של יצירת אמנות. הדרגה הראשונית והפשוטה ביותר של המשמעות היא קדם־איקונוגרפית, עובדתית וטבעית. ביצירת האמנות, משמעות זו כוללת זיהוי של מוטיבים וצורות. משמעות נוספת, שמופקת באופן שכלתני בזכות רגישות וידע יומיומיים ותרבותיים, היא הבעתית ומוסכמתית. ביצירת האמנות, משמעות זו כוללת זיהוי של תֵּמות, ייצוגים והבנת הדימויים - וזהו תחום עיסוקה של האיקונוגרפיה. ישנה גם משמעות הנוגעת למהות, אותה פאנופסקי מכנה "משמעות סגולית", או "תוכן", והיא מבוססת על מכלול רב של תכונות ופרשנויות. משמעות זו כוללת את ״הגישה הבסיסית של אומה, תקופה, מעמד או השקפה דתית או פילוסופית״ כפי שהם באים לידי ביטוי ביצירת האמנות, ואת הבנתם של ערכים סימבוליים. זהו תחום עיסוקה של האיקונולוגיה. האיקונולוגיה אינה עוסקת רק במה שמופיע ביצירה באופן מפורש, אלא גם בפרשנות היסטורית, פסיכולוגית וביקורתית, והיא מסתמכת על מגוון רב של סוגי ידע וטקסטים, ואף על אינטואיציה שניתן לשכללה על ידי היכרות מעמיקה עם ההיסטוריה של הסימבולים.
פאנופסקי, ארווין. "איקונוגרפיה ואיקונולוגיה: מבוא לחקר אמנות הרנסנס." תרגום: אביעד שטיר. המדרשה, 12 (2009): 69-81 (חלק 1).