אם המאה ה־19 הייתה המאה של ההיסטוריה, טוען פוקו במאמר זה (המבוסס על הרצאה מ־1967), המאה ה־20 היא המאה של המרחב, של הסטרוקטורליזם המתבונן במכלול היחסים בין דברים, גם לאורך ציר הזמן. אך המרחב אינו מושג חדש: כבר בימי הביניים היה מכלול של מקומות המקיימים היררכיה (התמקמות), שהתמוסס עם גליליאו לטובת אופק של אינסוף (התפשטות). כיום, טוען פוקו, אנו עדים לתופעה של מיקום: יחסי קירבה בין דברים ואנשים. המרחב של ימינו, בניגוד לזמן, אינו מחולן לחלוטין ועדיין מתקיימות בו הפרדות וקטגוריות שאנו מקדשים במידת מה. בטקסט זה מתמקד פוקו במרחבי־חוץ משני סוגים: אוטופיות (החברה בצורתה המושלמת, מרחבים ללא מיקום ממשי) ומקומות שהם כעין אוטופיות שמומשו, שיש להם מיקום ממשי אבל הם שונים מאחרים, ועל כן קיימים מחוץ לכל מקום - אותם מכנה פוקו "הטרוטופיות". בחברות המכונות ״פרימיטיביות״ ישנן הטרוטופיות השמורות ליחידים מן החברה הנמצאים במשבר. בחברה בה חי פוקו יש פחות כאלו, ובמקומן יש יותר הטרוטופיות של סטייה, בהן החברה ממקמת את מי שסטו מהנורמה. ההטרוטופיות משתנות מחברה לחברה וממלאות תפקידים שונים לאורך ההיסטוריה ובהתאם לשינויים המתחוללים בחברה. הן יכולות לכלול בתוכן מרחבים ממשיים מנוגדים. מבחינת הזמן, הן נכנסות לפעולה בעת בה בני האדם מנותקים מן הזמן המסורתי שלהם (המוזיאון והספרייה מבטאים הצטברות אינסופית של זמן, למשל). הן, אמנם, מבודדות ומנותקות, אבל גם מקיימות עקרונות של חדירות והדרה, ולבסוף הן מייצרות מרחב של אשליה, שמציג את המרחב הממשי הרחב יותר בתור אשליה (למשל, בית בושת), או שהן מייצרות מרחב של סדר מושלם, המפצה על הכאוס הרחב יותר (למשל, קולוניה).
פוקו, מישל. "על מרחבים אחרים." הטרוטופיה. תרגום: אריאלה אזולאי. תל אביב: רסלינג, 2003, 7-19.