תרבות חזותית וחומרית

זכרון־ילדות של ליאונרדו דה וינצ'י

במאמר זה מ־1910 מנסה פרויד, באמצעים פסיכואנליטיים, לעמוד על דמותו של ליאונרדו דה וינצ׳י כאדם בעל אישיות מורכבת ויחס סבוך ומשתנה לאמנות וליצירה. ספציפית מתייחס פרויד להתרחקות של דה וינצ׳י מציור, לאדישות שלו באשר להבאתן של עבודותיו לסיום, לאיטיות שלו, להתנערותו מן הדת הדוגמטית, לסתירות באישיותו ובעיקר - לחייו האינטימיים (פרישוּת והומוסקסואליות משוערת). פרויד מסיק כי יצר החקרנות והצימאון לידע של דה וינצ׳י הם שמשלו בו, וכאשר שב מכיוונים אלו חזרה אל האמנות כבר השתנה מאוד. פרויד פורש את משנתו באשר למחקר המין האינפנטילי: תקופה של תאוות־דעת מוגברת בילדות במסגרתה ילדים מבקשים לחקור הכול (בעודם, למעשה, מבקשים לחקור דבר אחד ואינם יכולים). בתום תקופה זו יכולים להיווצר באדם יחסים שונים בין מין לידע. במקרה של דה וינצ׳י, טוען פרויד, נוצר מצב נדיר בו התאווה המינית התעדנה עד לתאוות־ידע. ישנה הדחקה מינית מסוימת (המיניות היחידה של דה וינצ׳י, טוען פרויד, התבטאה בהומוסקסואליות אידיאלית), אך היצר המיני עדיין משרת את זה המחקרי. על מנת לבסס זאת משתמש פרויד בידע המועט שיש לנו על נעוריו של האמן: זיכרון ילדות שסיפר ובו עיט פתח את פיו בזנבו. פרויד מקביל את המעשה לאקט ארוטי הומוסקסואלי ומקשר אותו לקירבה של דה וינצ׳י לאמו. הוא קורא ביומנים שהותיר אחריו דה וינצ׳י, בהם הוא מאתר את סיפור ילדותו ומשפחתו בציוריו ואת תשוקתו לאמו הוא מאתר בחיוכן המסתורי של המונה ליזה ודמויותיו הנשיות האחרות. לבסוף מבהיר פרויד את המתודולוגיה, את עצם השימוש בפסיכואנליזה ובביוגרפיה יחדיו, ומציין כי אם הניתוח הפסיכואנליטי לוקה בחסר, הסיבה לכך היא חומר בלתי מספק ולא כישלון השיטה עצמה. הוא גם מכיר בכך שישנן תכונות הנותרות מחוץ לגדר הניתוח.

 

פרויד, זיגמונד. "זכרון־ילדות של ליאונרדו דה וינצ'י." בתוך: מעשה היצירה בראי הפסיכואנליזה. תרגום: אריה בר. תל אביב: דביר, 1988, 111-166.

 

זיגמונד פרויד (Freud)

פסיכולוג ונוירולוג יהודי־אוסטרי ואבי הפסיכואנליזה, שיטה קלינית לטיפול בפסיכופתולוגיה באמצעות דיאלוג בין מטופל ופסיכואנליסט. את הכשרתו ברפואה קיבל באוניברסיטת וינה, בה שימש כפרופסור וקיים לאורך שנים רבות מרפאה קלינית, עד שרדיפת הנאצים הבריחה אותו לבריטניה, בה נפטר. במסגרת ייסוד הפסיכואנליזה, פרויד פיתח טכניקות תרפויטיות שונות כגון שימוש באסוציאציות חופשיות, ועשה שימוש חדש (או מחודש) במושגים כגון "העברה", "ליבידו", "תסביך אדיפוס" ו"הדחקה". הוא פיתח את תיאוריית הלא־מודע וביסס מודל של מבנה נפשי המורכב מאיד, אגו וסופר־אגו. מלבד עבודתו בתחום הפסיכואנליזה, הוא עסק בפרשנות של דת, תרבות והמון. אף כי התיאוריות הפסיכיאטריות שלו זכו לביקורת חריפה לאורך השנים על רקע פמיניסטי, לעבודתו השפעה נרחבת בתחומי ידע רבים של ההגות המערבית.