במאמר זה, במקור מ־1981, טוען בודריאר שבעידן בו אנו חיים, הסימולקרה - הדימוי או הייצוג - אינה מתייחסת עוד למקור, לאיזושהי מציאות. היא מתקיימת בפני עצמה ואף מכוננת מציאות (ולא ההיפך). הממשי מוחלף בסימנים שלו. ניכרת כאן התפתחות הדרגתית: בתחילה הדימוי או הייצוג משקפים משהו ממשי ולאחר מכן הם מסווים ומשנים את הממשות, ואז הם מסווים את היעדרה של הממשות. לבסוף, הסימולקרה היא טהורה, אין שום קשר בינה לבין ממשות ולא ניתן עוד להבדיל ביניהן. כדוגמה מראה לנו בודריאר כיצד האנתרופולוגיה או האתנולוגיה, כמו כל מדע, הולכות ומתרחקות מהמושא שלהן דרך הפיכת קהילות ממשיות לאובייקט מוזיאלי, כמו יצירת שעתוק מדויק של מרחבים מסוימים, כך שימשיכו לקיים את המיתוס של המקור, להתחזות לו. הדוגמה המפורסמת של בודריאר היא העולם המדומיין של דיסנילנד - סימולציה מסדר שלישי: דיסנילנד עצמה מסווה את העובדה שאמריקה "הממשית" היא דיסנילנד, אבל גם אמריקה כולה היא סימולציה. גם פרשה כמו "ווטרגייט" בה, כביכול, נחשפת איזו אמת עמוקה על האופן בו הכוח פועל, או על שחיתות, אינה בעיניו אלא הסוואה: דווקא השימור של מבנה מוסרי, למראית־עין, מאפשר להון ולכוח להמשיך לפעול. במצב כזה, השמאל עושה את העבודה של הימין עבורו. חשוב לומר שעבור בודריאר הבעיה אינה רק הקושי להבחין בין האשליה לבין האמת, אלא שכבר אין הבדל אובייקטיבי ביניהן ואף לא ניתן להוכיח קיומו של יש ממשי. השלטון, שפעם ייצר סימולציה כדי להסיח את דעתנו מהממשי, מאוים כעת מהסימולציה ומנסה לשכנע אותנו בממשי. מנהיג המדינה, טוען בודריאר, שולט בזכות היותו סימולקרה בעצמו. כדוגמה נוספת דן בודריאר בתכנית שמתעדת משפחה באופן דומה ל"ריאליטי" של ימינו ומדמה אותה לפנאופטיקון: מגדל השמירה שמייצר בקרב הכלואים תחושה שהם תחת התבוננות מתמדת ועל כן מייצר, למעשה, פיקוח עצמי. שיא הסימולציה, לבסוף, הוא הנשק הגרעיני והאִיום שנוצר על ידי הרתעה (ולא על ידי מלחמה ממשית). גם כאשר ישנה מלחמה ממשית, אומר לנו בודריאר, האויבוּת אינה ממשית.
בודריאר, ז'אן. "קדימות הסימולקרות." בתוך: סימולקרות וסימולציה. תרגום: אריאלה אזולאי. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2007, 46 -47.