במאמר זה חינסקי מבקרת את שדה האמנות הישראלית ושאיפות ההתמערבות שלו. דרך שתי תערוכות מקבילות במוזיאון ישראל העוסקות במזרח, האחת באופן רפלקסיבי והשנייה באופן אתנוגרפי ופולקלוריסטי, ממחישה חינסקי כיצד השדה משעתק את הסדר החברתי הישראלי הנקבע על ידי ״המערב״ ומבדיל בינו לבין ״המזרח״. היא מראה כיצד אפילו עיסוק מובהק באוריינטליזם נעשה באופן אוריינטליסטי, תוך התעלמות מההקשר הקולוניאלי. בהיסטוריוגרפיה המקומית הציונות מוצגת כמי שהשכיחה ובררה מסורות מסוימות והאחידה את ההיסטוריה היהודית תחת ״שלילת הגלות״. חינסקי מרחיבה את היריעה וטוענת כי גלות מרכזית שהושכחה היא זו האשכנזית, שנמחקה לטובת יצירת זהות הגמונית מערבית בדויה. הפיכת האשכנזיות לאתנית שוב תהווה התנגדות לכך. על מנת להמחיש זאת, מראה חינסקי כיצד הזהות האשכנזית, של מיעוט אתני מדוכא באירופה, התמסרה לאנטישמיות וביקשה להפוך לזהות מודרנית מערבית. התמערבות זו למעשה מקפלת בתוכה אַקולטורציה, תפיסה עצמית נחותה ורצון לטהר את העצמי ולהידמות למדכא. שדה האמנות העברי משעתק מגמות קולוניאליות כאשר הוא מסמן את ההיסטוריה האירופאית כשלו ובו־בזמן מבקש לבטא לאומיות מומצאת - ״להקים את אירופה מחוץ לאירופה״. כך נוצרת מערכת הדרה סמויה המסווה את ההביטוס והפטרונות הכרוכים בה. נדמה כי מערכת זו מבקשת רק לתרבת את המקומי הנחשל, אך למעשה היא גם עסוקה באופן אובססיבי בנחשלות ההיסטורית שלה. בנוסף מבקרת חינסקי את ההיסטוריוגרפיה של האמנות הישראלית הממוקדת בהיוולדות התנועה הציונית ושוללת את עצם היתכנותה של ״אמנות יהודית דיאספורית״. חינסקי עוסקת באמנות זו לא מתוך שחזור היסטורי אלא כמודל ביקורתי נגדי, אוונגרדי, לא־לאומי, המערער את הדיכוטומיה בין ״אמנות״ ל"חומריות אתנית". ברוח זו תובעת חינסקי את שבירת המונופול ההגמוני לטובת היסטוריות שונות, חלקיות ומקומיות. ההתמערבות, היא גורסת, נידונה לכישלון.
חינסקי, שרה. "'עיניים עצומות לרווחה': על תסמונת הלבקנות הנרכשת בשדה האמנות הישראלית." תיאוריה וביקורת 20 (2002): 57-86.