פתח דבר

הפילוסופיות והאמנויות (בעקבות רפאל), אדם אבולעפיה, 2021.

היֹה היה פעם פילוסוף. והפילוסוף קיבל מייל מב‎ּיוֹרק. זה היה בקיץ 2014:

״הי טימותי, רציתי לכתוב את המכתב הזה כבר מזמן...״.

ב‎ּיוֹרק סיפרה שבתקופה האחרונה היא קוראת בספריו והם מאוד מוצאים חן בעיניה. בשנה הבאה, בישרה לו, תיפתח תערוכה ב-MoMA שתעסוק ביצירתה, ובאותה מסגרת ייצא גם ספר כמובן.

״תהיתי אם היית מעוניין לקחת בזה חלק?
חמימוּת (warmth), ב‎ּיוֹרק״

הפילוסוף הנמען, כוכב עולה במחוזות הפרינג׳ האינטלקטואלי, ציין מיד בפתח תגובתו לזמרת עד כמה מילותיה האדיבות נגעו לליבו, והוסיף:

״אני תמיד די מופתע שמישהו קורא את הדברים שלי!״.

הוא מאוד ישמח, אמר – או יותר נכון, יהיה ״נרגש״ (thrilled) – להיות חלק מקטלוג התערוכה ב-MoMA:

״לעבודתך תמיד הייתה השפעה מאוד עמוקה על דרך המחשבה והחיים שלי באופן כללי. אני אוהב שנותנים לי שיעורי־בית ומורים לי מה לכתוב (סטודנט תמידי!), אז אנא הוסיפי עוד ספציפיקציות שעשויות למצוא חן בעינייך.
באמת נראה לי שמתרחש איזה שינוי לקראת מודעות אקולוגית – לא רק במונחים של יח״צ עבור הצד המדעי. שמעתי את זה בעבודתך מאז שהתחלתי להקשיב לה.
שלך, טים.״

בהעדר כל ידע מוקדם, ובהתבסס רק על עמדות הדובר השונות שהוא מאמץ ושומט בזו אחר זו במהלך תגובתו – משהו כמו הצטנעות המובילה להשתפכות שמתחלפת בהתיילדות ומסתיימת בהתרפסות – כמעט ואפשר היה לחשוב שהפילוסוף שלנו הוא נער נפחד שצעיר מהמוזיקאית המנוסה בכעשרים שנים לפחות. עם זאת, משמבחינים בממדים נוספים שפועלים במקביל לאותה נלהבות סדרתית, כמו למשל הנימה המבודחת־בעצימות־נמוכה המתלווה לכל מילה ומשווה לדמות הדובר נינוחות ממזרית לכל האורך, או הביטחון השקט הניכר בדרכו להצהיר על שינוי תודעתי הרה גורל שלתחושתו כבר החל להתרחש, ויותר מכל האופן המדויק והמחמיא שבו הוא קושר את הפצעת השינוי הזה לגוף היצירה של בת־שיחו, ובתוך כך גם לעצמו כמאזין נאמן – כל אלו מאותתים כי עלינו לחפש את המחבר במקום אחר. כיצד ידע ״טים״ להסיק שביורק פנתה אליו על רקע שאלת המודעות האקולוגית עוד לפני שהספיקה לומר על כך מילה? ייתכן שזה קשור לעובדה שהנושא הבוער עמד בזמנו במרכזם של שלושה מארבעת ספריו האחרונים של טימותי מורטון (״הי טימותי״!).

נתעכב לרגע על הספרים המוקדמים הללו של מורטון, ולו בגלל שאחד משלושת התרגומים הכלולים בגיליון זה הינו הפרק הראשון מספרו המאוחר יותר, להיות אקולוגי, שיצא בשנת 2018. היה זה ספרו השלישי, אקולוגיה ללא טבע – לחשוב מחדש אסתטיקה סביבתית (2007), שזיכה אותו לראשונה בהכרה מחוץ לתחום התמחותו בלימודי הספרות האנגלית. הספר כלל שלושה חלקים דחוסים: בחלקו הראשון הציג מורטון תיאוריה ביקורתית מקיפה של האמנות הסביבתית; בחלק השני התווה היסטוריה תרבותית של "רעיון הסביבה המודרני" מאז ימי הרומנטיקה האנגלית; ולבסוף, את החלק השלישי הקדיש לביקורת הסביבתנות הפוליטית, כשחיצי ביקורתו מכוונים בעיקר אל היחס הפטישיסטי כלפי ״הטבע״ – מושא חיצוני לכאורה והרמוני עד־בלי־די שהיֹה היה פעם, לפני שהפרענו והרסנו הכול. את ספרו הבא, המחשבה האקולוגית (2010), מורטון כתב כמעין ״פריקוול״ לקודמו, שכן עתה כבר היה מוכן לפרוש את החזון האלטרנטיבי והפוזיטיבי שעמד מאחורי טענותיו הביקורתיות. הרעיון המרכזי של הספר – שלאורו גם בחר מורטון להמעיט בז׳רגון אקדמי ולפנות לקהל קוראים פתוח, מבלי לשאוף לדילול ודרדור התוכן כנהוג בז׳אנר ״המבוא הפופולרי״ – מצוי בטענה שאקולוגיה היא לא רק שם של דיסציפלינה מדעית, ובוודאי שאיננה רכושם הבלעדי של אקטיביסטים עם חיבה לעצים, כי אם מנת חלקו של כל מי שמכיר בצורך הדחוף, עכשיו כשההתחממות הגלובלית היא עובדה מוגמרת שבצידה זעזועים רבים נוספים כגון ההכחדה של שלל מינים וכו', לחשוב מחדש את הקיום האנושי מבעד להשתרגותו עם הלא־אנושי.

יש להודות, הדגיש מורטון בספר, כי ההכרח הטמון במחשבה האקולוגית אינו נעים כלל. הוא הרי מנפץ באבחה אחת גם את המיתוס של ״הטבע״ וגם את האידיאה ההומניסטית של האדם, ומעמת אותנו ישירות עם תלות בלתי נתפסת באקולוגיה שברירית המצויה בכול – סביבנו בוודאי אך באותה המידה גם בתוככי גופנו. החל מנקודה זו גזר מורטון את המסקנה הרלוונטית ביותר עבור הגיליון בו אתם קוראים: לטענתו, אלו הם דווקא מדעי הרוח, ובמיוחד האמנויות, שיצטרכו לתרום ממשאביהם המיוחדים למאמץ הקולקטיבי לדמיין מחדש את הקיום כקיום־יחדיו אקולוגי. והשאלה היא כמובן עד כמה מאמץ זה יוכל לשאת פרי מבלי שנתחיל, כאן ועכשיו, במקביל או לסירוגין, לדמיין ולחשוב מחדש גם את טבען ומקומן של האמנויות עצמן, כשם שהמחשבה האקולוגית של מורטון חשבה מחדש, בבת־ אחת, גם את האקולוגיה וגם את המחשבה, כלומר את טבעה ומקומה של הפילוסופיה עצמה.

כך או אחרת, מסקנתו הרלוונטית של מורטון היא גם נקודת תצפית נוחה ממנה נוכל להתחיל ולדמות ברוחנו את המערכת האקולוגית המבעבעת שבמהלך העשור הקודם הציפה את ספריו אל פני המים הסוערים של עולם האמנות, היכן שטולטלו כהנה וכהנה בין גלים וזרמים, דופדפו, נופנפו, הופרכו וכמעט שנִמחו, עד שמצאו עצמם בזנבו של איזה סחף צפוני אדיר שנשא אותם רחוק וגבוה. כך לבסוף, ביום שמשי אחד שלכבודו שקטה הסערה לרגע, הופיעו כמה ספרים על מפתן דלתה של הזמרת האיסלנדית, כמקבץ מאובָּני קונכיות על פסגה של הר. דינג, דונג.

***

הגיליון הנוכחי של כתב העת בצלאל מוקדש לבחינה מחודשת של מערכת היחסים הסבוכה בין האמנות והפילוסופיה, במיוחד לאור התחושה כי ההסדר היציב האחרון בין השתיים הגיע מזה זמן לסוף דרכו. מן הרגע הראשון הודרכנו על ידי הנחת העבודה כי חקירה מעין זו לא תוכל להסתפק ב״פילוסופיה של אמנות״ שמתיימרת לקבוע קריטריונים לזיהוי והערכה של האמנויות, וגם לא ב״ביקורת תרבות״ מן הסוג שמנתח כיצד יצירות אמנות ממחישות רעיונות פילוסופיים. במקום זאת, ביקשנו לקחת בחשבון את הקשת הרחבה של היחסים בין שני התחומים: האופנים הרבים בהם הפילוסופיה והאמנות עוינות או מיודדות זו עם זו, מתמזגות או מתחרות זו בזו, מחרבות או מספקות השראה זו לזו. בנוסף, סברנו ששימת הדגש על המצב העכשווי מחייבת את בחינתה של מערכת יחסים זו מבעד למגוון של פילוסופיות ואמנויות, מעל ומעבר למצרף הפילוסופי־אמנותי שנעשה דומיננטי בסביבות השליש האחרון של המאה ה-20.

בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, הגות ״פוסט־פילוסופית״ חדשה מצאה באוואנגרד האמנותי האירופי מקורות השראה מרכזיים לניסוחה של ביקורת גורפת על הפילוסופיה והתרבות המערבית בכלל (תחילה עם אסכולת פרנקפורט, ובהמשך אצל הפריזאים: דרידה, פוקו, ליוטאר, בארת׳ ואחרים). מאוחר יותר, הוגים אלו עצמם הפכו לנקודת התייחסות מרכזית עבור אמנים ומבקרים בשדה אמנות חדש (״עכשווי״) שמרכזו בניו יורק והיקפו גלובלי יותר ויותר. אלא שמצרף פילוסופי־אמנותי זה, המדגים יפה את מערכת היחסים המורכבת בין הפילוסופיה והאמנות, כבר שייך להיסטוריה הנכתבת ומשוכתבת ברגעים אלו ממש. על כן, השאלה שעומדת ביסוד גיליון זה נוגעת לאפשרותה או אי־אפשרותה של קיום מערכת יחסים חדשה בין שני התחומים בעת הזו.

לשם כך, אנו סבורים, יש להרחיב את היקפו של השדה הנלקח בחשבון. מצד אחד, בשני העשורים הראשונים של האלף החדש פנה ״עולם האמנות״ למגוון פילוסופיות עכשוויות המציבות עצמן לאור, אך גם כנגד הפוסט־פילוסופים הפריזאיים, תוך ניסיון לבצע רקונסטרוקציה פילוסופית (למשל, נאו־מרקסיסטים כמו אלן באדיו וז׳אק רנסייר, או הוגי ״הריאליזם הספקולטיבי״ כמו גראהם הרמן ומיודענו טימותי מורטון). מצד שני, מציאותה העכשווית של האמנות עצמה מתאפיינת בהכרה פילוסופית גוברת בריבוי שאינו ניתן לצמצום של האמנויות, אשר חורגות מתחומה של ״האמנות העכשווית״ הגם שזו לעיתים סופחת אותן לקִרבה בדרגות משתנות. כך, למשל, לכל אחת מ״אמנויות המופע״ המסורתיות (תיאטרון, מוזיקה, מחול) יש היסטוריה מודרנית ייחודית ויחס משתנה עם המחשבה הפילוסופית, ולאחרונה הן אף היוו השראה לתחום הולך וגדל של ״פילוסופיית מופע״ (למשל אצל פילוסוף האמנות האנאליטי, דיויד דיוויס, שגם את מציאותה של הספרות מפרש במונחים של ״ביצוע״ חוזר אך משתנה המוטל על הקוראים באשר הם קוראים, באנלוגיה עם ביצועה של קומפוזיציה בידי נגני תזמורת הקוראים בפרטיטורה). כמו כן, עם חלוף הזמן גם האמנויות "החדשות״, שנוצרו בעקבות התפתחויות טכנולוגיות (החל מן הצילום, הקולנוע ואמנות הסאונד ועד לאמנות הממוחשבת ו/או מבוססת רשת), הולידו מסורות משלהן וההיטמעות שלהן בחיי היומיום ממשיכה להציב את שאלת היחס בין האמנותי והלא־אמנותי בדרכים חדשות (למשל בפילוסופיות ה״קולנועיות״ של ז׳יל דלז או סטנלי קאוול, שנכתבו אמנם בשנות ה-80 של המאה הקודמת אך החלו לפרוץ את שערי האורתודוקסיה הביקורתית בלימודי הקולנוע רק בסביבות שנת המילניום).

לאור תרומותיהם המגוונות של הכותבים והכותבות שמשתתפות בגיליון זה, אשר הקדישו לו מזמנן וממרץ מחשבתן (ועל כך ברצוני להודות להם מקרוב ללב), ניתן לומר כי רבים מן היעדים שבשמם גיליון זה נוצר הושגו, ולצידם עוד יותר הישגים אחרים ובלתי צפויים שנבעו מנקודת מבטם העצמאית והמקורית של הכותבים. עם זאת, עלינו לציין את המובן מאליו, שאינו מובן באותו האופן לכל אחד ואחת: כמובן, לא עלה בידינו להרחיב את היריעה לכל הכיוונים, גם לא לאלה המעניינים והחשובים ביותר. ונוסיף עוד שתי מילים על מה שחסר ואינו מובן מאליו אלא כברירת מחדל. בתחום הפילוסופיות, פרט למספר יסודות בודהיסטים אצל מורטון ושמוגליאקוב, נותרנו במחוזות הפילוסופיה המערבית, ולרוב גם זו החילונית. זוהי ללא ספק תוצאה סוציולוגית שלא השכלנו להתמודד איתה בתהליך העריכה של גיליון זה, ולפחות מנקודת מבטו של כותב שורות אלו יש בכך לקחים לעתיד. בקרב האמנויות ניתן לדבר על מחסור דומה, אך נוסיף ונציין, מנקודת מבט שונה, כי הצטערנו על כך שלא עלה בידינו לכלול פרספקטיבה המתמקדת ישירות, וביתר הרחבה, במוזיקה או באמנות הסאונד (הפרק המתורגם מדלז וגוואטרי הוא הדבר הכי קרוב לכך). מכל הבחינות הללו ועוד רבות אחרות, לפרויקט של הפילוסופיות והאמנויות יש עוד עתיד ארוך לפניו.