עיתון חי – תעודה מזהה בבקשה

תעודה מזהה בבקשה (Identification Please), היא עבודה מסדרת עיתון חי (Living Newspaper), שיצרה האמנית הניו יורקית ליז מג'יק לייזר (Liz Magic Laser) עבור קונסטווריין גוטינגן. הרעיון שעומד בבסיס עיתון חי שואב השראה מתיאטרון התעמולה (אגיטפרופ) שפותח בשנותיו המוקדמות של השלטון הסובייטי ברוסיה כאמצעי להפצת חדשות בעל פה – רעיון שמאוחר יותר הותאם לבימות ברודווי בשנות השפל הגדול. אחד האלמנטים המרכזיים בסדרת עיתון חי של ליז מג'יק לייזר הוא עריכת סדנאות פתוחות לציבור, שבהן נבחנים ונחקרים שערי וכותרות עיתונים, תוך התבוננות בהשפעתם של דימויים חדשותיים על התפיסה שלנו.

כאשר הגיעה ליז לגרמניה באביב 2016 כדי להעביר את הסדנה לקראת התערוכה בגוטינגן, העיתונים וערוצי הטלוויזיה הוצפו בדיווחים על זרם המהגרים שנמלטים לאירופה. וכך, בחרנו לעבוד על הנושא שמכונה "משבר הפליטים" – נושא אקטואלי ורב רבדים, שלא רצינו לגשת אליו מנקודת מבט יחידה ואירוצנטרית. רצינו לעודד, ככל האפשר, דיאלוג בין שתי נקודות המבט והחוויות של "משבר" זה – זו של הגרמני וזו של הפליט. ממספר סיבות, שנעו משאלות ביטחוניות למה שחשנו שהוא גיבוי פוליטי של הפקידות הגרמנית שטיפלה במצב רגיש זה, נתקלנו בקושי לבסס תקשורת עם תושבי מחנה הפליטים המקומי. למרבה המזל, הציגו בפנינו קבוצה של מהגרים קטינים ללא ליווי מבוגר, שלמדו גרמנית בכיתת שפה מיוחדת, שהוקמה רק מספר חודשים קודם לכן בתיכון מקומי.

הסדנה בגוטיגן הפגישה קבוצת בני נוער פליטים משלושה לאומים שונים (אפגני, סורי, אריתראי) בגילאי 15-17, עם תלמידי התיכון המקומי. לפני הסדנה, תלמידי כיתה ח' הגרמנים התכתבו עם האמנית וענו על שאלות בנושא הענקת וקבלת עזרה. העבודה עם משתתפים שהיו צעירים משמעותית לעומת משתתפי הסדנאות הקודמות בסדרת עיתון חי זימנה לא מעט אתגרים. לדוגמה, לרבים מן הגרמנים הצעירים, שהיו בני 12-13, לא היה כל ניסיון משמעותי בקריאת או צפייה בחדשות – רובם אימצו את עמדות הוריהם בנושאים אקטואליים, אבל לא היה להם "אוצר מילים" הנחוץ לדיון. ואילו העדר שפה משותפת הקשה על התקשורת עם בני הנוער הפליטים, שרבים מהם אינם דוברי אנגלית והיו רק בתחילת שעורי הגרמנית שלהם.

על רקע קשיי השפה האלה, היה חשוב עוד יותר לפתח מכנה משותף, חוויה משותפת דרך הצגה והדגמה. הצפייה בליז מג'יק לייזר ובבני הנוער מתקשרים דרך מחוות ומפתחים יחד את הסיפורים החיים הייתה מדהימה ונוגעת ללב. באמצעות תרגילים שהושאלו מן התיאטרון – במקרה זה, במיוחד מטכניקות תיאטרון המדוכאים של אוגוסטו בואל (Boal) – בני הנוער חלקו את סיפורי הבריחה, הפליטות והתלאות שלהם עצמם. באופן זה, סיפוריהם לא רק קיבלו נראות אלא גם הפכו מוחשיים עבור האמנית והמשתתפים הגרמנים בסדנה. בה בעת, הסיפורים הכתובים ביססו את הרקע למפגש עם- ולבחינה של- הדימויים בעיתונות. יחד, הקבוצה בדקה כיצד תנוחות ומחוות מסוימות משפיעות על תהליכי החשיבה שלנו כשאנו מזדהים זה עם זה ועם הדמויות המיוצגות בחדשות.

ליז לא התמקדה ביצירת אמפתיה, שעשויה להוביל לפשטנות יתר של השיח ועל ידי כך להפוך את החוויה כולה לבלתי מספקת. היא ביקשה לבסס אוצר מילים של מחוות משותפות במטרה לקדם דיאלוג סביב נושא הענקת וקבלת עזרה, שאפשר לכל המשתתפים לחלוק ולהחליף נקודות מבט וחוויות. משחק (התפקידים) המשותף שדרכו הוצגו חוויותיהם (שלעיתים קרובות היו קורעות לב) כפליטים בזמן המסע ולאחר "הגעתם", בהנחיית מספרי סיפורים מקסימים ונחושים אלה, היה בעיני אחד הרגעים הנדירים והמרגשים באותם מפגשים.

כשאני מתבוננת בפרויקט ממרחק מספר חודשים, עלי להכיר בנאיביות ובמגבלות שלי כמנהלת אמנותית בחלל אמנות בהקשר של הרצון לנסות לעודד שיחה בין בני נוער פליטים ובני נוער גרמנים. תעודת זהות בבקשה של ליז מג'יק לייזר הייתה חוויה נהדרת: שיחה יפהפייה שנרקמה בעדינות בין שתי הקבוצות הללו. חוויה שאחריה הרגיש כל אחד מן המשתתפים, כולל אותי, מאושר ומועשר. עם זאת, תקשורת אמתית אינה יכולה להיות רגעית ומידית – היא זקוקה לטיפוח מתמיד ולאריכות ימים. 

למעבר למסה החזותית נא ללחוץ כאן