נעליה של אמנות ישראל

המאמר מוביל את הקורא במעקב אחר הטיפול האמנותי בדימוי הנעל לאורך למעלה ממאה שנות אמנות ישראלית, בין בציור, בין בפיסול ובין כ"רדי מייד", וידאו ועוד. המאמר מצביע על המשמעויות הרבות הנלוות לנעל ברמות ההיסטוריה הפרטית והקולקטיבית או ברמות הזהות הישראלית והיהודית. בחלקו הראשון, המאמר סוקר את תפקודיה המטפוריים–הציוניים של הנעל. אחר כך המאמר עוקב אחר דימוי הנעל כסמל לעמל פרולטרי, ובהמשך מתאר את התפקוד המטפורי של הנעל בהקשר של מלחמות ישראל: הנעל כאנדרטה לחייל הרוג במלחמת העצמאות, מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים ומלחמות מאוחרות יותר. פרק אחר במאמר בוחן את דימוי הנעל כסמל לזיכרון אישי או קולקטיבי–לאומי. ברובד ייצוגי זיכרון השואה, הנעליים באמנות הישראלית מאזכרות את ערימת הנעליים במחנה הריכוז באושוויץ. מגמה אחרת באמנות הישראלית מציגה את דימוי הנעל כדימוי פמיניסטי. עם זאת, הנעל הפטישיסטית מופיעה באמנות הישראלית גם כדימוי זכרי (הומו–ארוטי) וכביקורת אנטי–קפיטליסטית. במגמה פוסט–מודרנית זו ייכללו גם אמנים שהתקינו במו ידיהם נעליים "פרימיטיביות" בהקשרים ביקורתיים פוסט–קולוניאליסטיים.