ראייה בדיעבד

במאמר זה אבקש לשתף אתכם הקוראים, בחווית המפגש שלי עם אחד מאופני הדימוי החזותי, התצלום, הן תצלום ההיסטורי והן תצלום עכשוי. אשאל, איך מה שנראה לי, שנראה אלי, מופיע, ולאו דוקא מה אני רואה. ברור שהמוטיבציה בגישה זו, היא פנומנולוגית כאחת מצורות אפשריות להתבוננות בתצלום. שכן הפנומנולוגה מרשה לעצמה להיות תיאורית, גישה הקשורה לאופן שהדברים מופיעים בעולם, ובהקשר של שדה הצילום עוסקת בניסיון לחשוב באיזה אופן החוויה שאנו חווים בעת המפגש שלנו עם תצלום מכוננת את מרחב המשמעות החזותי שלו. צורות התבוננות שונות לא רק מעלות את הרבדים השונים הקיימים בכל דימוי חזותי (חברתי, פוליטי, כלכלי, אסתטי( אלא אמורות להפנות את תשומת הלב לעובדה שכל בחירה מתודולוגית מייצרת גישה לרובד אחר של הדימוי החזותי.

המאמר מציג מפגש שלי עם שלושה תצלומים מתקופות שונות, כולם מובאים מתוך מרחב עירוני: הראשון הטרמינל (1893) של אלפרד שטיגליץ (1864-1946) הנחשב לאחד מעמודי התווך של הצילום בתחילת המאה הקודמת, ופעל רבות לקידום נושא הצילום כאמנות. השני  ללא כותרת (1932) של אימרה קינסקי (1916-1945), הנמנה עם צלמי מגמת "הראייה החדשה" (New Vision), והשלישי הבלוק המכשיל (1991) של ג'ף וול (1946) הנמנה בין חשובי הצלמים העכשויים בתחום הצילום המבוים.