לאכול בעיניים:

אוכל ממלא תפקיד סימבולי חשוב, שלא לומר מרכזי, ברבות מיצירות האמנות הקלאסיות של תרבות המערב: תפוח עץ הדעת, יין, ענבים, בשר, חלב, קציצות המבורגר ואפילו ארוחות שלמות מצאו את גילומם באמנות. הקומיקס לא טמן את ידו בצלחת, וגם הוא מימיו הראשונים השתתף בחגיגות של אוכל. די להזכיר בהקשר הישראלי את הסברס שאיתו מתמודד אורי מורי, את הגזר של גידי גזר, החלב של יואב בן חלב, הזיתים והברווז של דודו גבע, הממולא המעולה ופלאפל עם חריף של מישל קישקה, בצק העלים והפטרוזיליה של איציק רנרט בסדרה לחם, המבורגרים, פיצות, חומוס סבבה בזבנג של אורי פינק, ועוד יוצרים רבים אחרים הבוחנים את זהותה של הישראליות מבעד לאוכל. זאב אנגלמאיר יוצר אף הוא קומיקס כזה, אך בניגוד לסדרות שבהן מוצג האוכל כתוצאה להשתוקקות טבעית למזון, בוחן אנגלמאיר את הגפילטע פיש דרך אסוציאציות שונות — החל מהיותו סמל של היהודי הנודד, כוכב לכת בגלקסיה של מרחבי החלל, ועד היותו אובייקט ארוטי. המאכל המכוער, האפור, האנדרדוג של כל המאכלים שעולים על שולחננו, הוא גיבור התרבות של אנגלמאיר, ממש בדומה לברווז של דודו גבע — הלוזר הנצחי, המטפורה של הגורל היהודי — מושא להתעללות והערצה, דחייה והשתוקקות כאחד.