במאמר זה מבקש אנווזור לחשוב באופן ביקורתי על המושג "מודרניות" דרך מקרה בוחן של ייצור, הפצה וקבלה של אמנות עכשווית בסין ובדרום קוריאה. הנרטיב של המודרניות טוען לייחודיות אירופאית וליכולת לתרגמה לתרבויות לא־אירופאיות. התפשטות המודרניות - מ"המודרניות הגדולה" של אירופה ל"מודרניות הקטנה" שהיא חיקוי חוץ־אירופאי - מוצגת כקידמה, כניצחון של היגיון מדעי-חילוני וקפיטליסטי על פני היגיון תיאולוגי ופיאודלי. האימפריאליזם הכרוך במודרניות הוביל ליצירת גירסאות רבות ומקומיות שלה. אנווזור מבקש להכיר במודרניות כתופעה היסטורית ייחודית וכמטא־שפה המקודדת מערכות תרבותיות. במקרה הבוחן, אנווזור מצביע על תהליכים בו־זמניים של התחדשות ושל "הגירה הפוכה" - חזרה להקשר אסייתי, שילוב של מודרניות גדולה וקטנה. בעוד אירופה מציגה את המודרניות שלה באופן מוזיאלי, כשימור מורשת, כאן ישנה התרגשות של מודרניות חדשה. על כן, ובהמשך לעבודתו של צ׳קרברטי (Chakrabarty) על ההיסטוריה של אירופה, אנווזור טוען שאין למודרניות ולאמנות המודרנית שושלת אחת ויחידה. יש לבחון לדעתו את השושלות המקומיות וההיסטוריות של פרקטיקות אמנותיות שונות ומרכזי אמנות רבים ומגוונים. בנוגע לתערוכה שאצר בוריו (Bourriaud) ב־2009, שחקרה את טבעה הדיאלוגי של האמנות ואת התעלותה מעל גבולות גיאוגרפיים ולאומיים, טוען אנווזור כי זהו אכן תפקידה של אמנות עכשווית. לשם הדגמה הוא בוחן אמנים הפועלים בהקשרים פוסט־קולוניאליים ומראה כיצד גלובליזציה מוחקת צורות של מודרניות קטנה כמו גם את הקשר בין מודרניות לריבונות, להכפפה ולאלימות. לבסוף מגדיר אנווזור ארבע צורות של מודרניות: סופר־מודרניות (באירופה ובמערב, מקום שם יש כוח קפיטליסטי); אנדרו־מודרניות (צורה היברידית של מודרניות פחותה ומתפתחת, בעיקר באסיה); Specious Modernity (מודרניות איסלאמית המהווה אלטרנטיבה ומרד פוסט־קולוניאלי רדיקלי) ו- AfterModern (אפריקה, שנתפסת כאנטיתזה למודרניות, ממציאה מודרניות חדשה ומבקשת להתנער מן האלימות של המודרניות הקולוניאלית).
Enwezor, Okwui. “Modernity and Postcolonial Ambivalence.” South Atlantic Quarterly, 109, no. 3 (2010): 595–620.
Duke University Press Website