בפרק 4 בספרו דן בירגר ביצירת האמנות האוונגרדית. הפרק נפתח בהצגת הבעייתיות של קטגוריית "היצירה", בהתחשב במה שעולל לה האוונגרד. בעיני בירגר המובן המצומצם של יצירה אכן נהרס, אך האמנות משלבת תמיד גם את המובן הרחב של יצירה. האוונגרד, אומר בירגר, תמיד ביקש לעשות יותר מאשר לפרק את מושג "היצירה". הוא ביקש להחריב את עצם הרעיון של אמנות הנפרדת מחיי מעשה. ניסיון זה נכשל. כיום האמנות היא פוסט־אוונגרד ומשקמת ואף מרחיבה את קטגוריית היצירה. מִמסד האמנות ממשיך להתקיים וכעת אנו אף מודעים לקיומו. בכך אין בירגר שולל את השפעתו המהפכנית של האוונגרד ועומד על השפעתו של אדורנו (Adorno) על המודרנה ועל החדש. חדשנות הייתה קיימת תמיד, טוען הוא, אך רק במודרנה משמעותו של "החדש" הוא בבחינת שבר רדיקלי מול המסורת. הבעיה עם התיאוריה של אדורנו, לפי בירגר, היא שהוא משליך עיקרון זה גם על עולם המסחר וההיסטוריה בכלל. הקטגוריה ״חדש״ אינה מספיקה לתיאור האוונגרד. דרך דיון בעיסוקם של הסוריאליסטים בצירופי מקרים עוסק בירגר באופן בו אמנות מייצרת מובן. דרך הדיון במושג "אלגוריה" אצל ולטר בנימין הוא מראה כיצד האוונגרד מבקש לנתק את החומר ואת היצירה מהקשרים מעניקי משמעות ולהציג את היצירה כמוצר. דרך הדיון במונטאז׳ הוא מראה את האופן בו יצירה מכוננת מציאות חדשה מתוך פירוק המציאות הקיימת לפרגמנטים. כך נוצרת יצירה שמתנגדת למובן ושתובעת אופני פרשנות חדשים.
Bürger, Peter. Theory of the Avant-Garde, translated by Michael Show. Manchester (UK) and Minnesota: Manchester University Press, 1984, ch. 4.