במאמר זה, שבמקורו פורסם בגיליון October 2004, מבקרת בישופ את הגדרתו של ניקולה בוריו (Bourriaud) שהציע מעבר ממודל ״הקופסה הלבנה״ המוזיאלי למודל של סטודיו או מעבדה ניסיונית ברוח האוונגרד ההיסטורי. הבעיה בגישה זו, על פי בישופ, היא השתנותה המתמדת של משמעות היצירה, הקושי בקריאתה והפיכת החלל לבידורי. אמנים מזרם זה שואפים לדעתה למחוק את ההבחנה בין חלל מוסדי וחברתי ובין אמן וצופה, ולייצר תרחישים פתוחים. לפי בוריו, אמנות היחסים תלויה בקהל שלה כקהילה קולקטיבית, כמעט אוטופית. בישופ טוענת שהשיח על השתתפות הקהל/הצופה באמנות אינו חדש וקוראת תיגר על טענתו של בוריו כי המבנה של אמנות־יחסים מייצר יחסים חברתיים. זאת, משום שמדובר לרוב באמנות מיצב־מיצג בעלת מבנה עמום ויחסים לא־קבועים לצורה. כאן מצוי עיקר הדיון: בישופ מערערת על עצם ההגדרה של ״מבנה יצירת האמנות" ועל הרעיון שניתן להפרידו מתוכן או הֶקשר. היא תובעת מאיתנו לתהות על אופי היחסים האנושיים שהעבודה מייצרת, ולצורך זה מצביעה על לאקלו (Laclau) ומוף (Mouffe) המבקשים לכונן תיאוריה פוליטית שמאלנית חדשה. עבורם חברה דמוקרטית אינה נעדרת קונפליקט או אנטגוניזם אלא מצויה בדיון מתמיד ובכתיבה מחודשת של גבולות פוליטיים. על החברה, אם כן, לפעול לאיזון בין פרגמטיזם לבין דמיון אוטופי ואידיאלי. מערכת היחסים בין סובייקטים, שהם תמיד ישויות חלקיות המאיימות זו על זו, מייצרת את האנטגוניזם ומונעת אחדות מוחלטת. אמנות־יחסים אינה דמוקרטית משום שהיא מבקשת קהילה מאוחדת ושלמה תמיד ואינה מאפשרת את החיכוך הזה. כניגוד למיקרו־אוטופיה של אמנות היחסים דנה בישופ בעבודותיהם של הירשהורן (Hirschhorn) וסיירה (Sierra), המשמרות מתח ואנטגוניזם ונמנעות מיצירת תחושת שייכות והרמוניה על ידי הסבת תשומת הלב לאי־שוויון כלכלי, מעמדי ואתני.
בישופ, קלייר. "אנטגוניזם ואסתטיקת יחסים." מתוך קטלוג התערוכה "פקטורי". תרגום: עלמה מיקולינסקי. מוזיאון בת ים, 2009.