שני מניפסטים של הסוריאליזם פורסמו בשנים 1924 ו-1930. בראשון עוסק ברטון במגבלות המוכתבות לנו על ידי המטריאליזם והריאליזם ומציב מולם את הדמיון וחירות הרוח. הוא משתמש ברעיון של התמזגות החלום והמציאות במטרה להעלות את אפשרות יצירתה של מציאות־על, "סורי אליטה". ברטון מציג דוגמאות מן השירה ומן הספרות, אך מדגיש כי ישנה סוריאליות גם מחוץ לאמנות - בפעולת החלום למשל. הוא מגדיר את הסוריאליזם כאופן ביטוי כזה, חדש וטהור, שמבטא אופן חשיבה שבו לא מושלים ההיגיון, האסתטיקה או המוסר והנעשה תוך משחק חסר תכלית. לאחר שהוא מניח את היסודות הללו, ברטון פותח במעין מדריך ליצירה הסוריאליסטית ואופן השימוש הרצוי בשפה זו מתוך נון־קונפורמיזם עמוק.
המניפסט השני נפתח במעין דיון פסיכיאטרי על הסוריאליזם ועל יצירתו של ברטון. למעשה, משמש הדיון את ברטון כטיעון נגד כל ניסיון למצוא מניע לסוריאליזם וכתגובה לביקורות שנשמעו נגד הסוריאליזם. הוא שב ומאשש את המרדנות המוחלטת של הסוריאליזם, את שאיפתו לצלול אל מעמקי הנפש האפלים והמסוכנים ולהוקיע מושגים מוסכמים באופן הדומה למטריאליזם היסטורי. כאן ממקם ברטון את הסוריאליזם במסגרת השדה הפוליטי והאידיאולוגיות הקיימות בו. הוא טוען כי החשיבה (ומכאן, היצירה) נעה כל העת בין ריבונות ועצמאות לבין תלות, וכי על אף שהאמנות היא בורגנית ואינה מבטאת את מעמד הפועלים, היא עודנה יכולה לסלול דרך חדשה. נתיב זה, לפי הסוריאליזם, ייסלל על ידי מודעוּת וחקירה עצמיות עזות.
ברטון, אנדרה. המניפסטים של הסוריאליזם. תרגום: אירית עקרבי. תל אביב: ספרית הפועלים, 1986.