אוונגרד וקיטש

במאמר זה, במקור מ־1939, מעגן גרינברג את הולדת האוונגרד בסוג החשיבה הביקורתית הנטועה במהפכה המדעית באירופה. חשיבה פוליטית ומהפכנית זו אִפשרה את הגדרת הבורגנות, את היציאה נגדה וההתנתקות ממנה על ידי הבוהמה של זמנו. אלא שכתוצאה ממחשבה פוליטית זו, התרחק האוונגרד מהפוליטיקה וסלל תחתיה דרך לתרבות טהורה, אמנות לשמה, שאינה תלוי בהקשרים ובמוסכמות. בפועל נוצר למעשה חיקוי של חיקוי: האמנות מתייחסת בהכרח לתהליכים של עצמה ושואבת מהם השראה. מצב זה מאפשר, בכל זאת, לאוונגרד לייצר דבר־מה חדש שהוא אמנם התנועה המתמדת שלו, אך הוא מצוי בפרדוקס בשל התלות הכלכלית שלו באליטה תרבותית הולכת וקטנה שממנה הוא מנסה להתנתק.

אל מול האוונגרד מגדיר גרינברג את הקיטש כאמנות ממוסחרת ופופולארית שנולדה עם המהפכה התעשייתית, העִיור במערב והפיכתה של ידיעת קרוא וכתוב לאוניברסלית. לדבריו, הקיטש הוא סחורה מלאכותית להמונים הרעבים לבידור, אך חסרים משאבים וחינוך הדרושים להבנת אמנות גבוהה. הוא מתבסס על נוסחאות והקשרים במסורת התרבותית הקיימת והוא מסחרי במהותו - ניתן לייצרו באופן המוני ויש לו תפקיד בכלכלת השוק. לקיטש פנים רבות: יש קיטש אותנטי, עממי או בעל ערך, ויש קיטש שעושה שימוש בחומר אוונגרדי. הוא מתעלם מגבולות, מוחק תרבויות ילידיות ומקומיות בשאיפה לאוניברסליות ולגלובליות, ואף מוחק את האבחנה בין ערכי האמנות לבין תחומים אחרים. אם האוונגרד מחקה את תהליכי האמנות, הקיטש מחקה את האפקטים שלה.

להבדל בין האוונגרד ובין הקיטש גם פַּן פוליטי: בגלל תכונותיו, הקיטש יכול לשמש כלי לתעמולה ולדמגוגיה. משטרים טוטאליטריים עושים שימוש בקיטש כדי להתחנף להמונים על ידי הורדת רמת התרבות של ההמונים במקום להעלותה. לטענתו של גרינברג, הסיבה שבגינה לא ניתן להשתמש באוונגרד לאותן מטרות אינה טמונה בהיותו ביקורתי מדי, אלא דווקא ״תמים״. גרינברג אף מציין את ניסיונו של המשטר הנאצי לנכס את האוונגרד, ועימו את המעמד החזק הדוגל בו, טרם פנייתו למחוזות המוניים יותר. לבסוף, גרינברג מציין כי גם עבור משטר קפיטליסטי, האוונגרד וההתקדמות מהוות איום וכי הסוציאליזם משמֵר תרבות חיה.

גרינברג, קלמנט. "אוונגרד וקיטש." תרגום: אלינוער ברגר. המדרשה, 3 (2000): 15- 34.