במאמר זה חינסקי משתמשת ב"פרויקט החממה" של אביטל גבע על מנת לדון במונח ״טבע״ כתוצר תרבותי המכונן על ידי החברה. גבע ואחרים הושפעו מ״אמנות אדמה״ אמריקאית שבה הטבע היה חלק ומישורי ובעיקר, אִפשר לאמנים להתנגד לממסד האמנותי המוזיאלי. הוא בעל ערך חליפין כמו ה״קרקע״ הציונית־ישראלית – טריטוריה שנתפסה כריקה, ועל כן זמינה למסחור ולבעלות, כדוגמת דנציגר, המתאר את הטבע באופן אוריינטליסטי ומיתולוגי ומנתק אותו מההיסטוריה של תושביו הערבים, מכיבוש, מקולוניזציה ומאלימות. חשיבה כזו רואה באחֵר אובייקט ויצרן אובייקטים אקזוטיים הזמינים לניכוסו של האמן המעורב התורם לקולקטיב הישראלי־ציוני. למרות ששדה האמנות הישראלי קיבל את המודרניזם הוא נמנע, לדעתה של חינסקי, מהביקורת המובנית בו ותבע תחתיה קונפורמיזם חברתי, כמו למשל על ידי פולחן עבודת הכפיים והטכנולוגיה ב"פרויקט החממה". חינסקי ממפָּה את המודרניזציה המקצה ערך מוסרי לקידמה כעמוד תווך של ישראליות שמכונן זהות עצמית בזמן שהוא מדחיק ומדכא את האחֵר. החממה נראית אמנם כהתגלמות הקידמה, אך למעשה מדובר במבנה כוח סגור, מפוקח וממשטר שמייצר טבע אך ורק כאובייקט להתבוננות קרה. בבחינתה את התפיסה (השגויה לדידה) של גבע כאמן אוונגרדי, חינסקי מציבה את האמן כסובייקט חברתי ואת האמנות כפרקטיקה חברתית. לפיה, גבע הוא חלק מהשיח החברתי הדומיננטי, אך הדבר חומק מן העין דווקא משום שהוא גלוי ונדמה כ״טבעי״. חינסקי מגדירה שתי קטגוריות מיתיות בקאנון האמנותי הישראלי: ״מקומי״ (נרטיב ציוני שהופך את המולדת מהמצאה תרבותית לטבע אותנטי, כביכול) ו״אוניברסלי״ (אותנטיות שמקבלת תוקף משייכות למסורת תרבות המערב). למרות שאלו נראות מנוגדות, שתי הקטגוריות מעוגנות בחיפוש אחר מקור ובזהות עם אירופה. באמצעות טענה זו מנתחת חינסקי תופעות כמו "דלות החומר" כהזיות קולוניאליסטיות המרוכזות בעצמן, המכתיבות תפיסת זמן, מרחב וזהות הגמונית ומדירות אחרות.
חינסקי, שרה. "שתיקת הדגים: מקומי ואוניברסלי בשיח האמנות הישראלי." תיאוריה וביקורת, 4 (סתיו 1993): 105 - 122.