בטקסט זה חוזה מורקמי שהעולם עתיד להיות "סופר־שטוח", כיפן כיום. כוונתו לומר שהחברה, האמנות והתרבות הן דו־ממדיות, כשהשכבות השונות שבהן מתמזגות לכדי אחת. ״סופר-שטוח״ הוא סוג של רגישות אסתטית ומושג המקשר את העבר להווה ולעתיד. מושג זה עבר שינוי עם התמערבותה של יפן. בניסיון להסביר את אופייה של רגישות זו, המבקשת תמיד לראות את החדש ביותר, מציג מורקמי שורה של רגעים ותובנות. בין היתר, הוא עוסק במורשת האקסצנטריוּת כמפתח לקריאתה של אמנות יפנית והאופן בו היא עוסקת באדם ובטבע, ומאוחר יותר, גם ברובוטים. מורקמי בוחן גם את המונחים היפניים השונים המתארים ״אמן״ ו״אמנות״ - כל אחד ומטענו - ואת האופן בו הם מתייחסים לחופש – לא כגילוי עצמי ופנייה החוצה אלא כמצב הדומה לזה של תינוק שזה עתה נולד - לוח חלק. הוא בוחן את האופן בו יפן של אחרי המלחמה מתייחסת לתחום האמנות ואת הקשר של יחסה זה לתהליכי ההתמערבות (כמו למשל ההפרדה בין אמנות עממית לאוונגרד או הקישור בין אמנות לבידור). לבסוף הוא מציע את השימוש במושג ״סופר־שטוח״ לתיאור צורה אחת של אמנות אוונגרד יפנית (עם כל המודעות לבעייתיות של הבחנות מעין אלו) אשר בה טמון עתיד חדש.
Murakami, Takashi. The Super Flat Manifesto; A Theory of Super Flat Japanese Art (introductory essay). Tokyo: Madra, 2000.