מאמר זה מנסה להעמיד את התנועה הפמיניסטית ככלי מחקר וניתוח של תולדות האמנות מנקודת המבט הגברית, המערבית והלבנה. שאלת קיומן של אמניות גדולות אינה משמשת את נוכלין לבחינת היחס לנשים בדיסציפלינה זו, לגילוי מחודש של אמניות גדולות או להגדרה מחדש של ״גדולה״ כך שתכלול נשים. היא מוחה נגד המחשבה שאמנות היא ביטוי ישיר של רגש ומבקשת למַקמה כתוצר של מוסכמות, מערכות וחינוך. היא מערערת על ניסוח מצבן של הנשים כבעיה התובעת פתרון וקוראת לנשים להתבונן נכוחה במציאות, מתוך ידיעה כי מי שמחזיק בכוח לא יוותר עליו אלא אם יפגוש בכוח אחר. לטענתה, במקום להתבונן במקרים אינדיבידואלים, יש לנתח את המבנים המוסדיים עצמם ואופן החשיבה שהם מכתיבים. מאחורי שאלת האמניות הגדולות עומד מיתוס, דתי באופיו, של אמן גדול שגאונותו מתגלה במפתיע. אל מול מיתוס גברי זה מעמידה נוכלין מחקר היסטורי ושואלת מהם המבנים והתנאים המעמדיים, החברתיים והמשפחתיים שעודדו יחידים בתקופות שונות או אִפשרו להם להפוך לאמנים? מהי הסיטואציה החברתית בתוכה נוצרת אמנות או מתפתחת אינטליגנציה אמנותית?
כדוגמה, נוכלין דנה בחוסר הגישה של אמניות לענף מרכזי בהכשרה האמנותית - למודל עירום חי. נשים יכלו לשמש כמודל עירום, כאובייקט, אך לא כסובייקט פעיל. זהו אמנם רק היבט אחד של אפליה, אך נפוץ במיוחד ובעל השלכות עמוקות. נוכלין בוחנת היבטים נוספים כגון חניכות, פטרונות והשתתפות בתחרויות, כמו גם את המוסכמה ההיסטורית הקיימת עד היום לפיה על נשים לעסוק בציור וברישום כתחביב ולא כמקצוע. את קיומן של אמניות מצליחות לאורך ההיסטוריה תולה נוכלין בנסיבות שונות שביסודן עומדת מרידה במוסכמות, אך גם שינויים מוסדיים. הדוגמה המרכזית אותה היא מעלה בחלק זה היא האמנית רוזה בונר (Bonheur) המגלמת ביצירתה את כל הקונפליקטים הללו. לבסוף, נוכלין קוראת לנשים לחשוף את בעייתיות המוסדות הקיימים מתוך עמדה אינטלקטואלית כנה וחוסר התפשרות על איכות ולכונן מוסדות אחרים במקומם.
נוכלין, לינדה. "למה לא היו אמניות גדולות?" תרגום: דפנה לוי. המדרשה, 10) 2007 [1971]).