בשיחה זו, לרגל תערוכה של עאבדי ב"בית הגפן" בחיפה, המוקדשת לאחותו הנמצאת במחנה פליטים בסוריה, שואל אותו ג׳באלי שאלות על תרבות עירונית-פלסטינית ומִפגשה עם הממסד הישראלי. בשיחתו עם האמן דנים השניים בבעייתיות ההגדרה ״דו־קיום״ המוחקת קיום פלסטיני עצמאי ובהיסטוריה המקצועית של עאבדי, אחד מוותיקי האמנים הפלסטינים שהצליחו לבסס סצנה אמנותית ללא תמיכה ממסדית. אל מול הקשיים עימם מתמודדת החברה הפלסטינית בישראל, ביניהם התפוררות המרקם החברתי תחת השלטון הצבאי והפיכה לחברה של פועלים שאינם בעלי גישה או אמצעים לצריכת תרבות, מדגיש עאבדי את הצורך בתרבות, הן בבניית זהות עצמאית והן בקיום דיאלוג עם האחֵר הישראלי. עאבדי מדגיש את היותו אמן ואזרח התורם לקהילה והזכאי, במקביל, לקבלת פרסים מטעם המדינה בה הוא פועל. לדידו, המאבק לְצדק כולל, ושיתוף הפעולה הכרוך בו, צריכים להתקיים בד בבד עם ההיצמדות למולדת ולאקטיביזם הפוליטי. בהקשר החיפאי, השניים דנים בבעיות של דיור, תיכנון, מדיניות עירונית וג׳נטריפיקציה הפוגעות באופן מכוון באוכלוסיה הפלסטינית בעיר. לצד המודעוּת לגזענות ולאפליה, עאבדי מדגיש את השינוי שחל בשיח בנוגע לאמנות פלסטינית בעשרים השנים האחרונות, מודעוּת שהיא תוצר של מאבק ארוך־שנים להכרה שיש להמשיך בו.
״אני ואתה יושבים פה היום ומדברים על אמנות פלסטינית! אתה בכלל קולט את זה?״ ראיון. חיפה. מרחב מעורב, דצמבר 2013.
(קישור)