מייקל פריד טוען שאמנות מינימליסטית - אותה הוא מכנה ״ליטרליסטית״ - מבקשת להתרחק מציור ומפיסול מודרניסטים ובמקומם להתמקד בצורה כתכונה נתונה, ובו־בזמן גם בחפציות. זאת, בניגוד עקרוני למודרניזם המשתמש בצורה על מנת לקעקע או להשעות את החפציות. על פי פריד, ההתמקדות בחפציות מנוגדת לאמנות משום שהיא תיאטרלית וככזאת, קשורה לנסיבות ספציפיות של חווית הצופה המצוי במרכז העניינים. בהמשך לקלמנט גרינברג, דן פריד בנוכחות התיאטרלית של החפציות הנובעת מהיותה אנתרופומורפית בממדי העבודות שלה, בהיותן חלולות, ובעקרונות שהן מבקשות לקיים. פריד ממשיך וממחיש כיצד התפתחויות שונות הובילו את הפיסול והציור המודרניסטי (דרך יחסם לאובייקטים, לפני שטח, לצבע ועוד) לביטול החפציות שלהם ולהתנגדות לתיאטרליות. פריד אף מרחיב את הדיון ביריבות בין "תיאטרליות" ובין "אמנות" וטוען כי קיים ניגוד בין השתיים: כיום מבקשת האמנות לכונן יחסים שונים לחלוטין עם קהל; סינתזה בין החפציות לאמנות היא סימן של התנוונות; סוגיות של איכות ושל ערך הן בעלות משמעות רק בהקשר של אמנויות נפרדות ואינדיבידואליות; העיסוק המינימליסטי בחוויה מתמשכת בזמן הוא תיאטרלי. במודרניזם, לעומת זאת, הצופה חווה בו־בזמן את הנוכחיות (presentness) המתמשכת ואת המיידיות של העבודה.
פריד, מייקל. "אמנות וחפציות." תרגום: אמיר צוקרמן. המדרשה, 9 (יוני 2006): 51 – 79.