במבוא לספר טוען קנדינסקי כי האמנות היא אכן בת־זמנה ותקופתה. יחד עם זאת, קיים דמיון, המתבטא בבחירת השימוש בצורות היצירה האמנותית, בין שאיפות האמנות ומטרותיה בתקופות שונות. הוא מאתר שלוש צורות ביצירה האמנותית בת־זמנו: חיקוי טהור של הטבע; חיקוי של הטבע הכולל פרשנות (אימפרסיוניזם) ומצב נפשי, הלך־רוח המתגלם בטבע, שהוא הצורה הרוחנית ביותר מבין השלוש. הוא יוצא נגד אמנות שאינה מתעלה על זמנה ואינה מתכווננת אל העתיד ומבקש להתבונן באמנות כבעלת כוח נבואי ועל האמן כנביא שבו טמון הכוח לראות וליצור אותה.
בפרק השישי של הספר עוסק קנדינסקי בצורות ובצבעים כשני האלמנטים הדרושים ליצירת קומפוזיציה ציורית. לטענתו, הצורה לבדה היא ״תיחום מופשט טהור״ בעל מהות רוחנית. הצבע מעורר אמנם דימוי פנימי, אך בפועל הוא תָּחוּם וספציפי. בין הצורה לצבע קיימות השפעות הדדיות וגם בחוסר התיאום ביניהם טמונה הרמוניה. הצורה היא ביטוי חיצוני של תוכן פנימי ומקבלת משמעות במפגש עם הנפש האנושית. האמן אינו מבקש רק להעתיק אובייקט, אלא גם לתת לו ביטוי ועל כן הקומפוזיציה עושה שימוש במכלול, כמו גם בצורות יחידתיות. קנדינסקי מבכר את הנחתו של המופשט על ידי האמן, את שאיפתו אל עבר הצליל הטהור והפרימיטיבי (וכאן ניתן לראות גם את השפעתן של תפיסות מוזיקליות על התיאוריה שלו) על פני ההתמקדות באורגני. פסגת הציור, מבחינת קנדינסקי, היא עיקרון ההכרחיות הפנימית: האמן מביע באופן ייחודי את אישיותו, את תקופתו ואת אמנותו. זו השלישית היא נצחית ובעלת משקל מיוחד, היא האובייקטיבי המתגלם באמצעות הסובייקטיבי. מכאן פורש קנדינסקי את משנתו לגבי אופן אימון הנפש דרך התבוננותו בצבעים וביחסים ביניהם.
קנדינסקי, ואסילי. על הרוחני באמנות. תרגום: שמואל שיחור. ירושלים: מוסד ביאליק, 1984 (1912).