קראוס משתמשת בדוגמה של יציקה חדשה לפסל לא־גמור של רודֶן על מנת להמחיש את המעמד האמביוולנטי של העתקים הנעשים בהיעדר מקור ואת שאלת האותנטיות הנלווית אליהם. בהמשך לרעיונותיו של ולטר בנימין על השעתוק הטכני, קראוס טוענת כי אופן העבודה של רודן (המתבסס על היכולת לשעתק והמקיים עקרון של ריבוי) עומד בניגוד ל״כת של המקוריות״ שנוצרה סביבו. קראוס משתמשת ברתיעה הטבעית משעתוק שכזה כדי להדגים שקיימת באמנות תרבות של מקוריות. המקוריות היא הקבוע היחיד שנותר במהלך השתנות פני האוונגרד במאה שנות קיומו. מאז המניפסט הפוטוריסטי מבקש האוונגרד לידה עצמית מוחלטת, ללא אבות וללא מסורות קודמות. אולם, קראוס מראה שעצם המושג "מקוריות" נולד מתוך חזרה והישנות. היא עושה זאת באמצעות הדוגמה של הגריד, שנתפס כחסר היררכיות או נרטיב - אובייקט תרבותי טהור החסין מפני הטבע. אך למעשה, אמנים רבים מספור אימצו את הגריד כהמצאה מקורית שלהם. לדידה, הגריד הוא כלוב קשיח ומגביל המאפשר לאמן לחוש חופש בין סורגיו. לדעתה, המחשבה שעל הגריד ניתן לגלם דימוי ללא רפרנס היא פיקציה, שהרי את הגריד עצמו הקדימו המשטחים הציוריים הקיימים. כך מבקרת קראוס את שיח האמנות המודרניסטית וחושפת שרשרת מסמנים ומערכות קודמות, ללא מקור, המצויה מאחוריו. המודרניזם והאוונגרד מדחיקים את סוגיית ההעתק ומהווים פונקציות של שיח המקוריות שמשקף אינטרסים מוסדיים רחבים המשותפים למוזיאון, להיסטוריון וליוצר האמנות מאז המאה ה־19. בחלקו השני של המאמר קראוס ממחישה את טיעוניה על ידי קריאה בטקסטים מהמאה ה־19 העוסקים בכוחו של הטבע ומוכיחים כי המושג "נוף" הוא בהכרח נוסחתי וייחודי בו־בזמן, ממש כשם שרעיון ה"העתק" הכרחי למושג ה"מקור". לבסוף, קראוס מנסה לדמיין כיצד תיראה אמנות שאינה מדחיקה את ההעתק, אלא כזו שמכילה בתוכה אקטים של שעתוק וגניבה. אמנות כזו, והשיח ההולם אותה (למשל זה של רולאן בארת'), יכולים להיקרא "פוסט־מודרניסטיים" משום שהם תוקפים את מושג "המקור המודרניסטי". על אף החלוציות שלהם, הם גם יוצרים חיץ בינם לבין האוונגרד.
Krauss, Rosalind. The Originality of the Avant-Garde. Cambridge, Mass. : MIT Press, 1985.