במאמר זה דנה שטיירל בדימוי הדל: דימוי דיגיטלי, חזותי, שמומר שוב ושוב, מעובד ומכווץ, שבז לאיכות ולמקור ומופץ באופן אלים וקפיטליסטי ברחבי העולם. שטיירל מנסחת מספר קואורדינטות הרלוונטיות לקיומו של דימוי מעין זה. אחת הקואורדינטות היא הרזולוציה העשירה והיוקרתית, שהפכה לפטיש של מערכת כלכלית שמייצרת היררכיות של איכות. שנייה היא המִסחור של הדימוי, ובהתאמה - הדחיקה אל השוליים של דימוי־נע ניסיוני, דל, הזוכה לתחייה באמצעות פלטפורמות אינטרנטיות. שלישית היא פיראטיות, שחושפת את מערך הכוחות הניאו־ליברלי והלאומי, שדחק דימויים מסוימים לשוליים והפך אותם לנגישים שוב רק בצורתם הדלה, המופצת בחלל הריק שמדינות הלאום הותירו אחריהן. הדימוי הדל, בניסוחה של שטיירל, מעצים במידת מה את מניפסט הקולנוע השלישי, הקובני, משנות השישים של המאה הקודמת שתובע ומהלל אי־מושלמות. רשתות ההפצה של דימויים אלו מהוות הן מקום חדש לדימוי המודר והן אתר של אינטרסים מסחריים ולאומיים. דימויים אלו מבטאים את הסתירות העומדות בבסיס ההמון, על הקונפורמיזם והחתרנות האפשריים שלו. הם צוברים ערך דרך התפוצה האינטנסיבית שלהם ומנוגדים לפטישיזם של האובייקט. אבל, בשל כך הם גם הופכים למידע סחיר ברשתות קפיטליסטיות. ההילה שלהם אינה קשורה להיותם מקור, אלא לרשתות ולקשרים שההפצה שלהם מייצרת (אותם מכנה שטיירל, בהמשך לוורטוב [Vertov],״בריתות חזותיות״) ולהשתנותם המתמדת. על כן, הם מזינים הן את הקפיטליזם והן את המסגרות הכלכליות האלטרנטיביות לו.
שטיירל , היטו. "לזכות הדימוי הדל." מתוך: מסות על פוליטיקה של דימוי חזותי. תרגום: אסתר דותן. תל אביב: פיתום, 2015 (2009).