במאמר על אודות ההמצאה מחדש של המדיום מבקשת קראוס לעמוד על הסיבות שהובילו להצלחת מיזוגם של הצילום והאמנות. כלומר, על הפיכתו של הצילום למדיום אמנותי או למדיום בו אמנים עכשוויים עושים שימוש נרחב. היא מזהה אמנם את שיאו של תהליך ההתמזגות בשנות השישים של המאה ה־20, אך קובעת את תחילתו כבר בשנות העשרים של אותה מאה, עם הצילום הסוריאליסטי והאוונגרד הסובייטי. קראוס מתווה שלושה נתיבים שנשזרו יחדיו, המאפשרים להבין את תהליך ההתמזגות ומרכיביו הרעיוניים: הראשון, הפיכתו של הצילום מ"אובייקט אסתטי" ל"אובייקט תיאורטי" על ידי הוגים כמו ולטר בנימין, ובמיוחד בהגות הפוסט־סטרוקטורליסטית, כמו בכתביהם של רולאן בארת' וז'אן בודריאר. באמצעות הצילום יצרו הוגים אלו חקירה ביקורתית על מגמות ושינויים חברתיים של התקופה. הנתיב השני הוא דיון פנים־אמנותי המתמקד בהרס וביציאה נגד התנאים האסתטיים המיוחסים לצילום (כמדיום היברידי) שהשפיעו למעשה על כל עולם האמנות במאה ה־20 (מדושאן ועד האמנות המושגית - בדומה לטיעון של ג'ף וול). בנתיב השלישי עוסקת קראוס, בעקבות בנימין, ביחסים הדיאלקטיים המתקיימים בין מצב של התיישנות למצב של גאולה, המגלמים אפשריות חדשות ופוטנציאל של שינוי רדיקלי. זהו, לטענתה, הרגע (סוף המאה ה־20) בו הצילום נתפס כמדיום מיושן המצוי מחוץ לאופנה וככזה הוא מאפשר לאמנים להמציאו בכל פעם מחדש. לאור כל זאת, מקדישה קראוס את החלק האחרון של המאמר לניתוח עבודותיו של האמן ג'יימס קולמן (Coleman) בהן, כך היא מזהה, מגולם רגע ייחודי זה בתולדות הצילום.
Krauss, E. Rosalind. "Reinventing the Medium." Critical Inquiry 25 no. 2 (Winter, 1999): 289-305.