ארכיטקטורה

המקראה בארכיטקטורה כוללת עשרים ושלושה טקסטים קאנוניים מרתקים ומשמעותיים בהיסטוריה ובתיאוריה של הארכיטקטורה. כל אחד מהטקסטים מכיל תובנות פורצות דרך בתיאוריה, בפרשנות ובהיסטוריה האדריכלית, וחלקם אף פילסו דרכם אל המרחב הפיזי. אלו טקסטים שנבחרו בקפידה והם מקיפים את מגוון הסוגיות שהארכיטקטורה עוסקת בהן: אסתטיקה, היחס לאדריכלות היסטורית, טכנולוגיה, יחסים חברתיים וכלכליים, רעיונות כמו מודרניות, פוסט־מודרניזם, קפיטליזם, קולוניאליזם ופוסט־ קולוניאליזם, שאלת האחֵר, האוטופיה, שאלות בדבר השפה וכלֵי הביטוי האדריכליים והיחסים של הארכיטקטורה עם המדיה - צילום, קולנוע ופרסומות.

המאמרים הכלולים במקראה שיקפו עמדות בולטות בשיח האדריכלי בתרבות המערב ודנו בתופעות משמעותיות בתוך השיח האדריכלי, בסוגיות של צורה, סגנון, והיסטוריה אדריכלית, כמו גם בסוגיות שמחוץ לשיח האדריכלי – סוגיות חברתיות, כלכליות ופוליטיות אשר הארכיטקטורה פוגשת אותן ומשקפת אותן.

לפניכם סקירת מאמרים קצרה וחלקית על מנת להעניק מבט אל המכלול המרתק שלפניכם.ן.

בהקדמה לספרו בעיות של סגנון: יסודות להיסטוריה של הקישוט (1893) שתורגם לאנגלית ב-1992, טוען לראשונה היסטוריון האמנות אלויס ריגל  כי לאורנמנטים ישנה היסטוריה אשר חשיפתה תביא לשינוי אופי המחקר האמנותי. המאמר הפך את ערך הקישוטיות לנושא עיוני והניח את היסודות למחקר בו. מאמר נוסף של ריגל הוא התרבות העכשווית של מונומנטים, אשר פורסם לראשונה ב-1903 וזכה למעמד מיתי דווקא בשנות השמונים של המאה ה-20, בו ריגל למעשה פורש את הבסיס לתיאוריה של שימור כאשר הוא מבחין בין שימור קפדני אסתטי שמבקש לשחזר את המקור לבין שימור אשר מעדיף את ערך הזמן ומעניק ביטוי להתיישנות והזדקנות.

המאמר של קולין רואו ורוברט סלוצקי, שקיפות (1955), מבקר את הממד המיתי שיש לשקיפות במודרניות. הם הבחינו בין שקיפות ליטרלית שמהותה שימוש בזכוכית, ואשר יוצרת אך מראית עין של שקיפות, ושקיפות פנומנולוגית הנוגעת ליכולת לקרוא את החלל ולהבין אותו.

במאמרה הקיר המפוצל: מציצנות ביתית (1992) ביאטריס קולומינה עוסקת במיניות באדריכלות המודרנית וביחסים בין אדריכלות ומדיה. היא מנתחת את בתי המגורים של אדולף לוס, ושל לה קורבוזיה וקוראת אותם כחללים המבוססים על מבט - תיאטרלי וקולנועי - אשר מופנה באופן שונה אל גבר ואל אישה. במאמר נוסף, Interior, (1996) קולומינה בוחנת את התפתחות תיכנון הפנים האדריכלי אצל האדריכל אדולף לוס. קולומינה מציעה לקרוא את הפנים כסיפור בלשי, כאובייקט שיש צורך לפרש אותו. אך מה הם הרמזים? קולומינה מציעה פרשנות לתיכנונם ולתיעודם המצולם של מבנים של אדולף לוס באמצעות מונחים המסייעים לה לפרק את המשמעויות בתיכנון הפנים שלו כמו קופסת התיאטרון. באמצעותו היא דנה ברעיונות של פרטיות וציבוריות בחלל הפנים, המיסגור (framing)  והמבט (gaze) וביחסי כוח ושליטה מתוך נקודת מבט מגדרית.

מאמרו של טוני בנט, The Exhibitionary Complex (1995) דן, בהמשך לעבודתו של פוקו על יחסי ידע־כוח והמוסדות שמגלמים ומייצרים יחסים אלו (הכלא, המרפאה וכו'), ברעיון התערוכה  או מיתחם הראווה. הופעתו של המוזיאון לאמנות, טוען בנט, ובעיקר הנגשתו לציבור במאה ה־19, היה קשור בהופעתם של מוסדות נוספים כמוזיאונים למדע וטבע, תערוכות לאומיות ובין־לאומיות, ארקדות וחנויות כל־בו בהם הוצגו לראווה חפצים ששימשו אתרים להתפתחות והעברת ידע דיסציפלינרי חדש, כמו גם להתהוות הדיסקורסיבית שלהם.

מאמרו של ההיסטוריון ותיאורטיקן האדריכלות ריינר בנהם, A Home is Not a House משנת 1965 עוסק בהתפתחות הטכנולוגיה ובביטוי האדריכלי שלה. לטענתו, ההתקדמות הטכנולוגית לא באה מספיק לידי ביטוי בארכיטקטורה.

במאמרו של התיאורטיקן והאדריכל כריסטופר אלכסנדר System Generating Systems (1968) הוא מניח יסודות עבור תיאוריית ״תבניות העיצוב״ שהציג בספרו המשפיע שפת תבניות (Pattern Language, 1977), בו הגדיר את התיאוריה כדפוסים החוזרים על עצמם במערכות עיצוב בתקופות ותרבויות שונות. אלכסנדר מבקש לזקק תבניות אלה, ללמוד וללמד אותן לטובת עיצוב אנושי, מותאם סביבה.

במאמרו פוסטמודרניזם והעיר (1991) עוסק פרדריק ג'יימסון בארכיטקטורה בעידן ההיפר־ קפיטליזם וההון הפיננסי ומראה כיצד ארכיטקטורה מייצגת ערכים צרכניים ואף מסייעת לתרבות הצרכנית על ידי עומס חזותי, בילבול והינתקות מן החוץ באופן המעודד צריכה. הפוליטיקה של האוטופיה (2004) של ג'יימסון מנתח את האופן בו התפתחו אוטופיות שונות לאורך ההיסטוריה וקורא לאימוץ האוטופיה בעידן העכשווי החסר־יכולת לדמיין עתיד אחר. 

הטיפולוגיה השלישית (1977(, הנדונה במאמרו של היסטוריון האדריכלות אנתוני וידלר, היא למעשה דרך שלישית שאינה דוחה את הקישוטיות, כמו המודרניזם (הטיפולוגיה הראשונה) ואינה עוסקת בציטוטים סיגנוניים כמו הפוסט־מודרניזם ההיסטורי (הטיפולוגיה השנייה) אלא מציעה דרך המבוססת על ניתוח, קיטלוג ופרשנות של צורות עירוניות היסטוריות ושילוב שלהם בעיר.

מאמרו של היסטוריון האדריכלות קנת' פרמפטון, רגיונליזם ביקורתי: אדריכלות מודרנית וזהות תרבותית משנת 1983, קורא לשילוב בין צורות וטיפולוגיות מקומיות וורנקולריות ובין טכנולוגיות ותפיסות מודרניות. הוא מדגים שילוב זה באמצעות עבודותיהם של עשרות אדריכלים ומנסח שבעה עקרונות ל"מקומיות ביקורתית".

במאמרו Translation from Drawing to Building (1986) רובין אוונס בוחן את הפער ואת התכונות המשותפות לשירטוט אדריכלי ולבניינים. הוא טוען כי המעבר בין שירטוט אדריכלי לבניין דומה במידה רבה לתרגום של שפה וגם הוא תלוי פרדיגמות חברתיות, תרבותיות ומוסדיות שמייצרות ושולטות בקודים הגרפיים עליהם נשענים אדריכלים בעבודתם. בכך הוא מדגיש את התלות בין הייצור לבין הייצוג באדריכלות.

במאמרו The Fiction of Function (1987( דן סטנפורד אנדרסון בזיהוי, המופרז לטענתו, של אדריכלות המודרניזם עם המונח פונקציונליות (Functionalism). אנדרסון טוען כי זיהוי זה הוא פיקציה  במובן המצאה או שקר, וכי הוא מרדד את מטרותיה של אדריכלות זו שיותר מכל שאפה לייצר מקום המותאם למשתמשיה ולזמנה.

מאמרו של הסוציולוג אנרי לפבר הזכות לעיר (1967), עוסק במודרניזציה של העיר ומראה כיצד המודרניות הולכת יד ביד עם הקפיטליזם ויוצרת שינויים מרחיקי לכת במרחב העירוני באמצעות הפרדה והדרה, ויצירת מרחבים המבוססים על צרכנות והון ומיועדים לבורגנות. הוא קורא לשינוי תפיסתי ומרחבי אשר יעניק לכולם זכות לעיר.

מאמרו של דיוויד הארווי זכות לעיר (2008) מרחיב את מושגיו של לפבר ומראה כיצד השתלטות ההון הפיננסי וההשקעה הפרטית על המרחב העירוני הובילה לתהליכי פיתוח המשרתים את בעלי ההון, ועדיין מובילה לעודפי הון שמעצימים את ההדרה של קבוצות חלשות. הוא מציע אלטרנטיבה באמצעות חלוקה מחודשת של עודפי ההון. 

במאמר The World in a Shopping Mall (1992) טוענת חוקרת האדריכלות מרגרט קרופורד כי מרכזי הקניות הגדולים - הקניונים - חורגים מגבולות תרבות הצריכה שהיו מוכרים עד אותו הזמן. לטענתה, חריגה זו, שהפכה את הקניון ל"עולם ומלואו" שאינו מוגבל רק לחוויית הצריכה, הופכת את העולם כולו לקניון. המשמעות היא שהיחסים החברתיים, כלכלת השוק והמרחבים הפיזיים של הערים מושפעים מ"תרבות הקניונים" שהפכה לתרבות השלטת.

במאמרו Orientalism Reconsidered (1985) מתייחס סעיד לספרו החשוב, אוריינטליזם (1978), בעיקר לשיח ולביקורת שבאו בעקבות פרסומו. סעיד טוען כי יש עדיין (ב-1985) חוסר מוכנות לבחון את בעיות האוריינטליזם בקונטקסט הפוליטי, האתי ואפילו האפיסטמולוגי הנכון. הוא מסיים בכך שצריך לחדד יותר את תפקידו של האינטלקטואל גם בהגדרת הקונטקסט וגם בשינויו כי אחרת, הביקורת על ספרו היא חסרת משמעות.

הומי באבא במאמרו שאלת האחר: הבדל, אפליה ושיח פוסט קולוניאלי (1994) מציע קריאה חדשה של השיח הקולוניאלי, לא על ידי זיהוי של דימויים חיובים או שליליים אלא באמצעות הבנת עומק של התהליכים בהם מתעצב הסובייקט, תהליכים שנוצרים באמצעות שיח סטראוטיפי. הוא שואב השראה מהתיאוריות של פרנץ פאנון ואדוארד סעיד ומתיאוריות פוסט־סטרוקטורליות ופסיכואנליטיות, בעיקר מדרידה.

במאמרה Anthropocene, Capitalocene, Plantationocene, Chthulucene: Making Kin ​ (2015)  מתייחסת דונה האראווי לעידן העכשווי ולרעיון האנתרופוקן. לטענתה עידן האנתרופוקן מסמן אי־המשכיות: מה שהיה הוא לא מה שיהיה. היא רואה את התפקיד שלנו כבני אדם להפוך תקופה זו לקצרה ככל האפשר ולעבוד יחדיו כדי למצוא מפלט. היא מציעה דרך לחיות בעידן זה -  ליצור קשרים כדי לייצר מפלט ולאפשר החלמה ובנייה מחדש של קשרים ביולוגיים,תרבותיים, פוליטיים וטכנולוגיים, ןלהשלים עם מה שאבד לבלי שוב. היא מציעה לנו ליצור קשרים ( (kinשאינם נובעים רק מתורשה או גינאולוגיה, אלא במובן רחב יותר ובאופן זה להביא לשינוי מיטיב.

ד"ר ליאת סאבין בן שושן

עורכי המקראה:
אדר׳ עידו גינת
אדר׳ ד"ר ליאת סאבין בן שושן

תקצירי הטקסטים:
אדר׳ אלעד הורן
אדר' אורן אלדר
אדר׳ ד"ר ליאת סאבין בן שושן

רשימת הטקסטים להלן, הכוללים הפניה לתקציר, כמו גם רשימה מקיפה של טקסטים המובאת לאחריהן, מאורגנים על פי קטגוריות נושאיות, שנועדו לשקף את העושר של שדה הארכיטקטורה המורחב, ואת מגוון סוגות הכתיבה והמבע דרכן פועלים חקר ההיסטוריה, התיאוריה והביקורת האדריכלית.